ניהול מו"מ להסכם שכירות בבניין משרדים

לפיכך ברור כי פסילת הנתבעת את התובעת עוד בשלב המיכרז נעשתה ללא סימוכין לעניין הייעוד למשרדים, בחוסר תום לב, ונראה כי הנתבעת היתנהלה בחוסר ניקיון כפיים כבר בשלבים המוקדמים של המו"מ. לטענת התובעת, פרוטוקול ועדת המכרזים מחודש 09/2017 ועצם קיום הפרוגרמה תומכים בטענתה כי עניין החתימה הטכנית נותר עניין פורמאלי בלבד והיה ברור מהתנהלות והתנהגות הנתבעת כי למעשה קיימת הסכמה לשכירות ולחתימת הסכם השכירות.

במזכר מיום 28.11.17 (ת/26), בנושא "אישור עיקרוני של תוצאות ניהול מו"מ לשכירת ביניין למחוזות חיפה וצפון" צוין כי בדיון שנערך בלישכת מנכ"ל הנתבעת, "נידונו חלופות האיכלוס האפשריות, תוך סקירת לוחות הזמנים, פוטנציאל איכלוס ועבודות הרחבה הנדרשות לצורך העברת העובדים. בסיכום הישיבה, הוחלט כי איכלוס העובדים יבוצע לאתרי החברה (המה"ר ובניין IBM במחוז). במסגרת ההחלטה נקבע כי יש לבטל את הליך המעבר למבנה השכור" (ת/26, סעיף 1.6).

...

אני דוחה את טענת התובעת שעלי לקבוע את הפיצוים המגיעים לה על דרך האומדנה, מעבר לאומדנות שכבר קבעתי לעיל.

סוף דבר פרישתה של הנתבעת מהמשא ומתן נעשתה בחוסר תום לב ובניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.

על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה הקטן ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 117,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 23.9.19 ועד לתשלום המלא בפועל.

אין מחלוקת כי השקים נימסרו לתובעים לשם פרעון דמי שכירות על פי הסכם שכירות שנכרת עם הנתבע 2 ביום 25.1.17 לפיו שכר הנתבע 2 מהתובעים משרד בבניין "בסר 4" בבני ברק (להלן: "הסכם השכירות").

עוד טענו הנתבעים כי לא היה באותו דו"ח מידע אשר יכול היה לשמש נימוק סביר לדחיית מועמדות שוכר חליפי זה. כמו כן טענו הנתבעים כי התובעים פעלו בחוסר תום לב הן מול הנתבעים והן מול רוכש הנכס כאשר ניהלו מו"מ מול כל אחד מהם בנפרד תוך הסתרת מידע האחד לגבי האחר וזאת על מנת למקסם את רווחיהם.

למרות שהנתבע 2 שלח לתובע 2 את תשובותיו של השוכר החליפי באשר לנתונים העולים מדו"ח ה-bdi עדיין מתשובתו של התובע 2 מיום 5.6.19 ניתן לראות כי לא חוסר שביעות רצון מהשוכר המוצע הוא שהביא לדחייתו אלא חוסר שביעות רצון הרוכש משוכר זה. הטענה כי השוכר החליפי ניתק מגע ולא אפשר המשך המו"מ לקראת כריתתו של הסכם השכירות אינה עולה בקנה אחד עם עדות התובע 2 שהעיד מאוחר יותר כי פנה לשוכר החליפי באשר לנתוני דו"ח ה bdi (עמ' 29 בפרוטוקול שורות 1-12).

...

אומנם הנתבע 2 נזקק לאישור בכתב של התובעים כי השוכר החליפי הוא לשביעות רצונם ואף לחתימתו של אותו שוכר חליפי על הסכם השכירות, אך אני סבורה כי התובעים אכן שינו את עורם ולאחר שהסכימו לזהותו של השוכר החליפי שהיה לשביעות רצונם – חזרו בהם ונמנעו מלכרות על הסכם השכירות ממניעים זרים ובחוסר תום לב. הנתבע 2 העיד: "במקור, לפני שהם עמדו למכור את המשרד היה שוכר אחר שרצה ב-60 שקלים ודודו הסכים ב-65 שקלים והם לא הצליחו לגשר על הפער של ה-5 שקלים, ככה שהיו די הרבה שוכרים התקדמו. באיזשהו שלב, אחרי שהם כבר התקדמו מאוד עם המכירה של המשרד הוא הקשה עלי והוא אמר לי לא, אם אתה מביא מישהו הוא חייב להיות בדיוק באותו הסכם ב-75, כי הם (מדברים ביחד) אותו בהסכם." (עמ' 50 בפרוטוקול שורות 25-29).

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.

התובעת היא חברה בע"מ העוסקת בניהול, השכרה ואחזקה של נכסי נדל"ן רבים, לרבות המושכרים מושא תביעה זו. הנתבעות 1-4 הן המדינה, משרדיה ושלוחותיה, אשר שכרו מהתובעת שטחים בבניינים המושכרים.

עוד מוסיפות הנתבעות, כי במכתבה של התובעת מיום 14.7.2021 הוזמנה המדינה לנהל מו"מ להארכת הסכמי השכירות ונדרשה להשיב להצעה עד ליום 31.8.2021.

...

סיכומו של דבר, בבואי לאזן בין האינטרסים השונים של הצדדים, לאור מערכת היחסים ארוכת הטווח משך שנים רבות ובשים לב למאפייניה הייחודיים של הנתבעת 1, כמו גם להיקף המושכרים מהם נדרש הפינוי, ומאחר שדמי השכירות משולמים במלואם ולא הוכח בפניי קיומו של נזק לתובעת, אני מורה על פינויים של המושכרים עד ליום 2.8.2022.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

באשר להוצאות המשפט, לאחר שבחנתי את התנהלות הצדדים לרבות במסגרת ההליך, ואת עמידתה של התובעת על ניהול ההליך על אף שידעה כי בכוונת הנתבעות לפנות את המושכרים וידעה כי הנתבעות ממתינות למושכר חלופי והצהירו במועד הדיון על מועד פינוי של שלושה חודשים (עמ' 3 שורות 14-22), איני מוצאת לנכון לפסוק הוצאות לטובת מי מהצדדים.

לשאלת בית המשפט למה בחודש הראשון לא אמרנו לו בוא נעשה קזוז אני משיב – אני דברתי איתו ואמר לי ככה ולמה אי מכתב בפועל על כך, אשיב שלא הייתה שכירות עם אחמד, אנו לקחנו את הבניין מאבו פול ולשאלת בית המשפט האם עם אבו פול עשינו הקזוז הזה אשיב לא. לשאלת בית המשפט כי עד 2017 לפני זה היה אצל אבו פול ולא שילמנו לו והאם אפשר לראות ולו פעם אחת שעשינו חשבון כמה מורידים לאחמד עזב ממה שהשתמש אשיב – שאני הייתי מדבר איתו כל פעם והיה אומר לי אני בקשיים.

עד זה הכחיש בכל תוקף שהייתה התחייבות כלשהיא מצדו או מצד האחים במסגרת החתימה על הסכם השכירות בשנת 2017 להחזיר חוב נטען כלשהוא, וטען כי האחים כלל לא התערבו בעיניין זה. עוד הדגיש כי כאשר היתקיימה פגישה בבית של אחמד, הוא היה עסוק עם הילדים ועם האוכל ולא שמע על מה מדברים וכך העיד עד זה (עמ' 31 שו' 33-2, עמ' 32 שו' 16-7): מי ניהל מו"מ להסכם השכירות בשנת 2017.

האם זה נכון שהיית מס' פעמים אצלי במשרד במו"מ בקשר לחתימה על ההסכם.

...

מעבר לכל האמור לעיל על בית המשפט לבחון את הטענות להפרה יסודית ממעוף הציפור, ובהקשר הכולל: כאמור לעיל, הובהר כי הייתה התחייבות מצב האחים, החל משנת 2017, לשלם למצער חלק מחשבון החשמל.

סוף דבר: התביעות נדחות; הוצאות מצומצמות באופן מעשי אני מורה כי דינן של שתי התביעות, תביעת אלגבאן ותביעת הפיצוי המוסכם להידחות הדדית.

התוצאה היא שמלוא הסכומים המופקדים בתיק, יחד עם פירותיהם, יועברו לידי האחים, על חשבון דמי השכירות, ובהתאם לקביעותיי דלעיל.

מוסיף הנתבע וטוען כי התובעת חבה לו סך של 13,200 ₪, פקדון שהפקיד בידי התובעת בתחילת תקופת השכירות וסך נוסף בסך של 50,000 ₪ בגין הפרת החוזה וחוסר תום לב. הנתבע מוסיף ומפרט כי שכר משרד בבניין כבר מחודש ינואר 2009 ובמהלך השנים התחלפו להם בעלויות שונות על הבניין מהם שכרה התובעת את המשרדים בקומות 6 ו 7 בבניין והשכירה אותם בשכירות משנה לעורכי דין בתוספת שרותי מזכירות, אינטרנט, ארנונה, חשמל, מים וניקיון.

לטענת הנתבע בחרה התובעת באותה עת להוליך שולל שוכריה כאשר הציגה מצג שוא כי עודנה מנהלת מו"מ עם בעלת הבניין.

...

מסקנה היא כי הפלוגתא הראשונה היא האם חב הנתבע לשלם את דמי השכירות בגין התקופה שבה בפועל לא שהה במושכר (שאלה אחרת היא האם אי פינוי חלק מהמטלטלין מחייב את הנתבע בתשלום דמי השכירות במלואם).

עולה מהאמור לעיל, כי לא הוכחה ולו הפרה אחת מצידה של התובעת את הסכם השכירות ועל כן הודעת ביטול הסכם השכירות ניתנה שלא כדין על ידי הנתבע ודין תביעתו שכנגד להידחות, למעט טענת הפיקדון המצוי בידי התובעת ואשר הנתבע זכאי לקיזוז סכומו מסכום חובו לתובעת.

כמו כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.