בבסיסם של ההליכים, נכס מסחרי ברחוב סירקין 13 בגבעתיים (להלן: "הנכס בגבעתיים") אשר במקור היה בבעלותו של הנתבע וננקטו הליכים למימושו במסגרת הליכי פשיטת רגל בהם היה מצוי.
ביום 25.12.18 ולאחר מחלוקת פרשנית בין הצדדים בנוגע להסכם הפשרה ואגב דיון בבקשת הנתבע בטענת "פרעתי" נקבע ע"י רשם ההוצאה לפועל שיש לפרש את ההסכם, כפי שטען התובע, כך שכל עוד לא יפקיד הנתבע בתשלום אחד את סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל, הליך כנוס הנכסים לא יתחיל ועד להפקדת מלוא הסכום, אין לנתבע כל זכויות בנכס בגבעתיים.
מכאן, מאחר ואין מחלוקת כי הנתבע לא שילם את הסכום שנקבע בהסכם הפשרה, ואף לא נטען כי שילם סכום אחר ומאחר ונקבע בלישכת ההוצאה לפועל כי לא ניתן לפעול למימוש הנכס בגבעתיים ללא תשלום הסכום בו חויב הנתבע, לא יכול להיות חולק בדבר קיומו של חוב כלפי התובע העומד לפרעון מיידי, שהנו לכאורה בגובה החיוב מכוח ההסכם, בשוויו להיום.
בית המשפט הוסיף אומנם שקביעה זו הנה אך ורק במישור היחסים שבין התובע לנתבעת, אך הבהרה זו באה כדי לא לפגוע בזכויות צדדים שלישיים שלא היו צד להליך, לרבות צדדים אשר לזכותם רשומות הערות על המקרקעין, וכדי להדגיש כי זכויותיו של התובע (מר בלס) כפופות להערות והמשכנתאות הרשומות על זכות החכירה של גב' קופר.
התביעה מושתתת על הליכים משפטיים שהנתבע נקט בהם, ואולי ממשיך לנהל, ועל הצהרותיו בהליכים אלה, כאשר לצד זאת הציג התובע אינטרס, שהוא בבחינת 'עילה', בהצהרה המבוקשת וחוב כספי בסכום נכבד התלוי ועומד מזה שנים היכול להצדיק את ייחוד הנכס המבוקש לצורך ממושו.
...
שוכנעתי אפוא כי מתן הצו חיוני לשמירה על המצב הקיים ובא לשרת את הסעד בתביעה.
די בכך שהנתבע לא שילם כספים כלשהם ע"ח החוב למן נפתח תיק ההוצאה לפועל, כדי שתהיה לתובע זכות ראויה להגנה במסגרת הליך זה.
לאור כל האמור, מצאתי להיעתר לבקשה.
אני מורה כי הצו שניתן במעמד צד אחד בדבר איסור דיספוזיציה יעמוד על כנו עד הכרעה בתביעה.
