נטלי ראיה בטענות חוזים למראית עין

בית המשפט הוסיף וקבע כי לאחר שבחן את הראיות מצא כי הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכיח כי הסכם המכר הוא חוזה למראית עין, זאת לנוכח "התמיהות ואותות אי האמת שדבקו בעסקת המכר ושנותרו ללא מענה מניח את הדעת". בית המשפט קבע כי היתקשרות הצדדים בהסכם היתה "רצופה באותות מירמה רבים ומשמעותיים" באופן העומד ברף להוכחת "הסכם שנועד להסוות עסקה שלא בתום לב". לפיכך הנטל להפרכת אותות המירמה עבר לכתפי מערער אשר לא "סיפק הסבר סביר" ואף נימנע מהצגת ראיות ומזימונם של עדים נדרשים.

עוד נטען שבית המשפט שגה עת הפך את נטלי הראיה והעבירם לכתפי המערער ועת זקף את אי הבאתם של שלמה הלל והרב הלל לעדות לחובת המערער.

יוער כי בעדותה במשפט, לא נתנה המשיבה הסבר של ממש לגירסאות השונות שהעלתה לאורך השנים 2013 עד 2015, אשר אינן מתיישבות עם הטענה להסכם למראית עין כפי שפורטה בכתב ההגנה המתוקן ובכתב התביעה שכנגד מטעמה בשנת 2016.

...

מטעמים עליהם עמדנו לעיל, לא מצאנו בסיס מספק לטענות מסוג זה בחומר הראיות שהונח לפני בית משפט קמא.

משקבענו כי המסקנה האחרונה אינה יכולה לעמוד, ומשטענת המשיבה להפרה יסודית של הסכם המכר עקב אי תשלום מלוא התמורה החוזית לא לובנה בפסק דינו של בית משפט קמא על היבטיה העובדתיים והמשפטיים, הרי בסופה של דרך סברנו כי אין מנוס מהשבת הדיון לבית משפט קמא.

סוף דבר ערעור המערער כנגד עו"ד בן מנחם וכנגד איילון חברה לביטוח נדחה.

עוד נטען כי כתב התביעה איננו לאכיפת הסכם בלבד וכולל אף חיובים כספיים שעל התובעת להוכיח את קיומם ולא ניתן משכך לפצל את נטלי הראיה בין התובע לבין הנתבעים.

בנוסף, נטען כי ההסכם נחתם על ידי הנתבעים תחת הפעלת לחץ וכפייה, ללא שהתקיים כל מו"מ. הנתבעים לא ראו את התובעת, לא נכחו במועד חתימתה על ההסכם וכי ההסכם הנו למראית עין בלבד לצורך גביית כספים.

...

דיון והכרעה: לאור מקרא כתב ההגנה, אני סבורה כי אין אנו עוסקים בטענת הודאה והדחה בהתאם לתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי.

יתרה מזאת, משמעות טענתה של הנתבעת, לפיה ההיתקשרות עם התובעת הייתה 'לצורכי מסוי' בלבד, בעוד שההתקשרות האמיתית הייתה בין הנתבעת לבין סמיח, שהוא הקבלן המבצע בפועל- אינה אלא טענה להסכם למראית עין יחסית או טענה המכוונת ל'מלאכותיות העסקה' קרי: חוזה שמאחוריו מסתתר חוזה אחר, שונה- כאשר השוני מתייחס בעניינינו לזהות הצדדים המתקשרים.

בהקשר זה חשוב להדגיש כבר עתה, כי קביעת עובדות אודות חוזה למראית עין הנה תוצר של בחינה עובדתית המוכרעת על יסוד מכלול הראיות וביניהן הנסיבתיות, והנטל מוטל על הטוען זאת, כאשר הרמתו אפשרית בהנחת ראיות כבדות משקל ואף סגוליות (השוו: ע"א 44835-04-17 סמיר אבו פארס נ' מ"י (31.10.17, חוות דעתו של כב' השופט א. בולוס, פסקות 2-3 וההפניות שם).

האם עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענותיה בעיניין זהות המתקשר, הקף השליחות או כי התובעת אינה אלא חברת קש לצורכי מסוי לעניות דעתי, לא ניתן בנסיבות העניין ובמסגרת ההליך דנן לקבוע, לאחר בחינת נטלי הראיה, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח במאזן ההסתברויות הדרוש בהליך אזרחי, כי יש להעדיף גירסתה המוכחשת ע"י התובעת ושאינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם, בהיעדרם של עדים רלוואנטיים ולאור פירכות ממשיות בעדויות עדי ההגנה הפוגמות באמינות גרסת הנתבעת.

...

בהעדר הסדרה בהסכם או במסמך נלווה לטיב והיקף סמכות רחבה יותר של סמיח, הכוללת בחובה גם סמכות לחתום על הסכם חדש המשנה את ההסכם המקורי ולערוך 'גמר חשבון', אין בידי לקבוע כי ההסכם החדש מחייב את התובעת ופוטר את הנתבעת מתשלום רק מעצם הגדרתו של סמיח כאיש קשר, כאמור בהסכם.

משכך, טענת הנתבעת ולפיה התובעת לא הוכיחה גובה החוב הנטען, דינה להידחות.

התוצאה על יסוד כל המקובץ לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 253,902 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.

עם זאת, במכלול, וכאשר שוקלים את כל הנתונים הראייתיים, לטובת גרסת התביעה ולחובתה, ובשים לב לדיני נטלי הראיה – מצאתי לקבוע כי התובע 1 לא הרים את הנטל המוטל על שכמו להוכיח את הסיבות לחתימה על הסכם 2011, קל וחומר שהוא לא הוכיח שמדובר בחוזה למראית עין שיש הכרח לבטל.

נוכח האמור, לא אוכל לקבוע כי התובע 1 הרים את הנטל ברף הדרוש לצורך קבלת הסעד של ביטולו של הסכם זה. משהגעתי למסקנה זו, למעשה מתייתר הצורך לידון בתוקפם של ההסכמים הנטענים שקדמו להסכם 2011, מאחר והסכם 2011 הוא המאוחר בזמן וגובר על עיסקאות שקדמו לו. למען שלמות התמונה ונוכח הקף הטענות שעלו ביחס להסכמים הקודמים אדון בקצרה גם בהם, ואקדים ואומר כי גם בנוגע להסכמים אלו, מצאתי כי טענות התובעים לא הוכחו כנדרש.

...

נוכח האמור, לא השתכנעתי כי התובע 1 הרים את הנטל בדבר תוקפה של עסקת החליפין, למרות פסק הדין שניתן לגבי עסקה זו, ובוודאי שלא שוכנעתי כי בנסיבות ניתן לתת צו לאכיפת ההסכם במובן שאורה על רישום שטח מתוך החלקה על שם התובע 1 מכוח עסקת החליפין.

גרסת התביעה כרוכה בשאלות רבות שנותרו ללא מענה, ולא שוכנעתי שאפשר לקבוע כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המורכב והמוגבר הרובץ על שכמה.

לגבי עסקת החליפין הנטענת, התביעה אמנם הציגה מסמכים המאשרים כי נערכה עסקה זו, אולם לא ניתן הסבר לקיומו של מסמך מאוחר יותר המבטל עסקה זו. לגבי העסקה עם הנתבע 2 - המדובר בעסקה שנערכה בשנת 2008 כשהתביעה בגינה מוגשת רק בשנת 2019, כאשר גם לפי גרסת התביעה לא שולמה מלוא התמורה כך שלא התגבשה זכותו של התובע 1 מכוח עסקה זו. משכך אין מנוס אלא לקבוע כי לא הורם הנטל הדרוש להוכחת טענות התביעה ואני מורה על דחיית התביעה.

בנוסף קבע בית המשפט בה"פ (מרכז) 18003-10-10 אבי הירש - משרד רואי חשבון נ' חיים (24.10.11) כדלקמן: " בעיניין נטל הראיה נקבע זה מכבר, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פקטבי מעלה נגדו טענה קשה, העשויה אף כדי ייחוס מירמה או מצג כזב. כך, כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, גם טענות בדבר פיקטיביות של עסקה, המשיקות לטענת מירמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת משקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת". בנוסף פסקו בתי המשפט לא אחת כי לא ניתן לקבל טענה כי ניתן להשתחרר מחיוב שלקח על עצמו צד לחוזה בטענה כי לא קרא את המסמך הכולל את התחייבותו: " בדרך כלל הדין הוא שאדם החותם על מיסמך בלא לדעת את תכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא". (ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' זהבה לופו, פ"ד נד (2) 59).

בעניינינו, לפני בית המשפט הוצגו עדויות רק של בעלי הדין, ולפיכך בהתאם להוראות פקודת הראיות יש לבחון בזהירות המתבקשת עדויות אלה, וכאמור, הכל בשים לב לנטלי הראיה כפי שנקבעו בדין.

בפניה זו טענה התובעת כי החוזה המאוחר בין הצדדים הנו חוזה פקטבי שנחתם למראית עין בשל דרישות משרד הבטחון מאת הנתבעים וככזה הסכימה לחתום עליו על מנת לסייע לנתבעים.

...

לאחר חקירת התובעת נעתר בית המשפט לבקשה וקבע כי הנתבעים מנועים מלהמשיך בביצוע עבודות בניה, אולם צו המניעה לא נכנס לתוקפו שכן כניסתו לתוקף הותנה בהפקדת ערובה בגובה 20,000 ₪.

בשים לב לנטל הראייתי המוגבר המוטל על התובעת, סוגיות אלה שלא קיבלו מענה עובדתי או ראייתי משמעותי, מביאים למסקנה כי לא הוכח קיומה של טעות או הטעיה כהגדרתם בחוק החוזים ולכל היותר טעות ביחס לכדאיותה הכלכלית של העסקה.

סיכומם של דברים- מכל הנימוקים שפורטו לעיל, לא מצאתי כי התובעת הרימה את נטל הראיה להוכיח כי יש להורות על ביטול החוזה שנחתם בין הצדדים ולפיכך דין התביעה להידחות.