נטל השכנוע בתביעות קטנות - הוכחת תביעה

בשים לב לדברים הללו מוגמשים הכללים בפני בית משפט לתביעות קטנות אך למרות האמור - הכלל הבסיסי "המוציא מחברו עליו הראיה" לפיו חובת ההוכחה של תביעה מוטלת על כתפי התובע (ובעניינינו התובע שכנגד והתובע בת"ק 36723-09-20) עודנו מיתקיים גם בתביעות מסוג זה. על התובע החובה להוכיח את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו, קרי הסכמות בעיניין קזוז, אף ראיות אחרות התומכות בכך – אך כאלה לא הוצגו.

נטל ההוכחה נקבע במשפט אזרחי עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". לעניין זה נקבע בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, בעמ' 598 (1986), כי דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות ונחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע עד לשכנוע של 51%.

...

מחיקת הנתבעת 2 בתביעה העיקרית בשים לב לעובדה כי אין מחלוקת שחלק מהזמן שירותיו החשבונאיים של מר איוב ניתנו גם לעסק אשר היה בזמנים הרלוונטיים רשום על שמה של הנתבעת 2 כמו גם לטענה כי בני הזוג מהווים תא אחד לעניין דיווחי מס – הרי שהטענה למחיקת הנתבעת 2 נדחית על ידי.

סוף דבר אני מחייבת את בני הזוג חורי לשלם למר איוב את מלוא תביעתו בסך של 32,760 ₪.

אני דוחה את התביעה שכנגד וכן את התביעה בת"ק 36723-09-20.

לפניי תביעה כספית בסך של 33,500 ₪, במסגרתה טוען התובע, כי הנתבעת – בנק הפועלים (להלן: הנתבעת או הבנק) – רימתה אותו או למצער פעלה תוך רשלנות, עת סירבה לבצע התאמת ביטחונות בקשר להלוואה אותה נטל ממנה התובע.

כלל ידוע הוא במחוזותינו כי באופן רגיל הן נטל השיכנוע והן נטל הראיה מוטלים על כתפיו של התובע.

ויודגש כבר עתה, כי סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 מאפשר אמנם לבית המשפט לתביעות קטנות גמישות בדיני הראיות, ואולם אין משמעות הדבר היא כי תובע בבית המשפט לתביעות קטנות פטור מהבאת ראיות להוכחת טענותיו.

...

סוף דבר עניינו בתביעה שמהותה העיקרית היא טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב.

ככל שלא הוכח אחרת אין בידי לקבוע כי הבנק פעל באופן רשלני ובוודאי שלא תוך הונאה או מרמה.

משכך, ולאחר ששקלתי את כלל הקריטריונים שלעניין חיוב בהוצאות ונוכח כלל השיקולים לחיוב בהוצאות, ובכלל זה: התשלום בפועל של הוצאות המשפט, משכו של ההליך אשר כלל חמישה דיונים ודחיית התביעה, אני מורה לתובע לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 2,500 ₪.

בשורה של פסקי דין שניתחו את ההסדר הישן בדבר שימוש לרעה, נקבע כי ההבדל המרכזי בין הסדר האחריות הכללי שבסעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב לבין הסדר האחריות הספציפי ביחס לעיסקאות במסמך חסר שבסעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב נעוץ בגורם עליו מוטל הנטל להוכיח כי אכן נעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי: "עדיין יש צורך להסביר את ההבדל שבין סעיף 9 לבין סעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב. האבחנה, לדעתי, בהיעדר פסיקה של בתי משפט בנושא זה, היא שמצב של שימוש לרעה בפירטי כרטיס (להבדיל משימוש לרעה בכרטיס עצמו) הוא מצב הכלול הן בסעיף 9 והן בסעיף 5. במקרה זה ההבדל נעוץ בנטל ההוכחה. סעיף 5 עוסק במצב שבו הלקוח שיכנע והוכיח כי נעשה שימוש לרעה בכרטיס. תנאי להפעלת הסעיף הוא שהיה שימוש לרעה. סעיף 5(ב) קובע כי הלקוח לא יהיה אחראי בשום מקרה לשימוש לרעה שנעשה אחרי שנמסרה הודעה. במקרה זה לא עצם ההודעה מעניק את הזכות ללקוח, אלא העובדה שהיה אמנם שימוש לרעה, כלומר, שימוש בכרטיס בידי מי שאינו זכאי לכך. שונה המצב לגבי סעיף 9. באותו מקרה הלקוח אינו צריך להוכיח דבר ודי בכך שהוא מודיע למנפיק תוך 30 ימים שהוא לא ביצע עיסקה, כדי שהמנפיק יהיה חייב להשיב לו את סכום החיוב ... לפיכך אני קובע כי גם סעיף 9 וגם סעיף 5 עוסקים בשימוש לרעה בכרטיס חיוב, אך יש ביניהם הבדלים, שכן, סעיף 9 עוסק במצב שבו נעשתה עיסקה במסמך חסר מבלי שבשלב הראשון נקבע על ידי המנפיק, האם הלקוח אמנם קיבל את הנכס בפועל. כאשר מוכח שימוש לרעה, כלומר ידוע שנעשה מעשה מירמה והלקוח אמנם לא רכש את הנכס ולא ביצע את העיסקה, זכותו של הלקוח לזיכוי. הפירוש האחר שמציעה המשיבה מנוגד לתחושת הצדק, בכך שאם לאחר מעל 30 יום מגלה הלקוח כי רומה לא תהיה לו כל תרופה, וזאת גם במצב שבו כרטיס האשראי מונח בארנקו ולא נגנב ולא אבד. גישה זו הופכת את הלקוחות לעומדים על המשמר עבור חברת האשראי כאשר כל לקוח נוטל על עצמו אחריות כבדה ביותר." (ת"א (שלום ת"א) 127136/00 רוזנבלום נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, בעמ' 5-4 (נבו 16.1.2002)) (ההדגשה במקור).

הנטל להוכיח עצם קיומו של שימוש לרעה מוטל על שכמו של המשלם (לפי הסדר הגבלת האחריות שבסעיף 24 לחוק) והנטל להוכיח את הנסיבות המסירות את הגבלת האחריות על המשלם במקרה בו אכן הוכח שימוש לרעה מוטל על נותן שירותי התשלום (עמ' 1180 לדברי ההסבר, ראו גם ת"א (שלום בת ים) 49949-03-22 רייסקי נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, בפסקות 19-18 (נבו 13.7.2023); ת"ק (תביעות קטנות עכו) 44796-02-23 אבו יוסף נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, בפסקות 56-55 (נבו 24.7.2023)).

...

סיכום: מן המקובץ לעיל, הערעור מתקבל בזה.

כפועל יוצא אני מורה כי קביעותיו של בית המשפט קמא מתבטלות בזאת.

המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בערעור בסך של 20,000 ₪.

בית משפט לתביעות קטנות בירושלים ת"ק 12898-10-21 קסה נ' פרץ תיק חצוני: לפני כבוד הרשם בכיר שי צרפתי תובעת דסש קסה נתבע מרדכי פרץ פסק דין

לאור האמור לעיל, התובעת לא עמדה בנטל הראיה ובנטל השיכנוע המוטלים עליה, ויפה לעניין זה הפסיקה, כאמור בדנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, סד(1) 533 (2010)‏‏ במסגרתה נקבע כי "נקודת המוצא המוסכמת על הכול היא שהדרך הרגילה להוכחת תביעה בנזיקין היא הוכחת יסודות העוולה כולם – חובת זהירות, התרשלות, קשר סיבתי ונזק – על-פי מאזן ההסתברויות." במובן זה פועלים דיני הנזיקין על-פי סטאנדרט ההוכחה המקובל במשפט האזרחי ככלל.

...

הנתבע הכחיש טענה זו, ואני מקבל את עמדתו.

הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת ביצעה את העסקה עם הנתבעת כאשר הבינה היטב את תנאיה ונתנה הסכמתה המלאה לביצוע העסקה וכי לא בוצע כל מעשה מרמה מצד הנתבע.

סוף דבר: לאחר שהבאתי בחשבון את טענותיהם של הצדדים האחד כנגד השני ושקלתי את מלוא המידע שבפני ביהמ"ש, אני פוסק כי דין התביעה להידחות, תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבע בסך 750 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מיום פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בית משפט לתביעות קטנות בירושלים ת"ק 51171-06-23 מנשה נ' מלון בוטיק אגריפס תיק חצוני: לפני כבוד הרשם בכיר שי צרפתי תובע רחמים מנשה נתבעת מלון בוטיק אגריפס בע"מ פסק דין

רביעית, התובע לא עמד בנטל הראייה ובנטל השיכנוע המוטלים עליו, ויפה לעניין זה הפסיקה בדנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, סד(1) 533 (2010)‏‏ במסגרתה נקבע כי "נקודת המוצא המוסכמת על הכול היא שהדרך הרגילה להוכחת תביעה בנזיקין היא הוכחת יסודות העוולה כולם – חובת זהירות, התרשלות, קשר סיבתי ונזק – על-פי מאזן ההסתברויות." במובן זה פועלים דיני הנזיקין על-פי סטאנדרט ההוכחה המקובל במשפט האזרחי ככלל.

...

דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וקראתי את כתבי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ולהלן נימוקיי:  ראשית, אינני מקבל את טענת התובע, לפיה החתימה המופיעה על גבי החוזה אינה חתימתו אלא מזויפת, משום שמכלול הנסיבות בתיק לא מתיישבות עם גרסה זו. התובע לא הכחיש שהגיע למשרדי הנתבעת על מנת להתקשר עמה לצורך קיום אירוע של שבת חתן, ואף שילם מקדמה בסך 2,000 ₪, וכמו כן השאיר עותק של תעודת הזהות שלו במשרדי הנתבעת.

שלישית, התובע נקב בסכום כספי מבלי שהציג כל ראיה שתומכת בטענתו בדבר נזק שנגרם לו כביכול, וגם מטעם זה דין תביעתו להידחות.

סוף דבר: לאחר שהבאתי בחשבון את טענותיהם של הצדדים האחד כנגד השני ושקלתי את מלוא המידע שבפני ביהמ"ש, אני פוסק כי דין התביעה להידחות תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 1,000 ש"ח, שישולמו בתוך 30 יום מיום פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.