נטל הוכחת הרציפות בעבודה מכוח חוק פיצויי פיטורים

עוד טוענת הנתבעת כי עת הגיעו לעבודה לאחר הדיון סרב התובע למסור מידע כלשהו אודות הדיון ובחודשים שלאחר מכן, 04-05/2017, מיעט להגיע למשמרות שנקבעו לו. לטענת הנתבעת, ביום 21.5.17, בתום המשמרת פנה התובע למנהלו האישי, גנדי, ואמר לו כי הוא מעוניין לעזור ולקבל פצויי פיטורים, גנדי הפנה אותו לסמנכ"ל הנתבעת, חיים.

נטל ההוכחה, כשמדובר בפיטורים הוא על הטוען לקיומם (השופט יצחק לובוצקי, סיום יחסי עבודה, פרק 2 עמ' 7-9).

שכן יש לראות את המפעל ואת מקום העבודה לא רק כנשוא של בעלות אלא גם כנשוא של זכויות, כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מיפעל (ר' דב"ע מב/ 3-132 להבים עבודות שרברבות בע"מ – פרנסה, פד"ע יד 264 (1983); ע"ע 1505/02 שלום אטיה נ' מרחב מרכז חומרי בנין וקרמיקה בע"מ , 19.07.06).

דוגמה לכך קיימת בסעיף 1(א) לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן: חוק פצויי פיטורים).

...

באשר לטענת הנתבעת כי התובע לא העביר לידיה סך של 1,222 ₪ שגבה מלקוחותיה, לטעמי דינה להידחות.

לאור כל האמור, לא שוכנעתי כי עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה המוגבר לצורך הוכחת טענתה כי התובע לא העביר כספים מידי לקוחה לידיה.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין את הסכומים המפורטים להלן: הפרש פיצויי פיטורים בסך 5,760 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום העסקה 21.5.17 ועד יום התשלום בפועל.

בנסיבות אלה יש לדחות תביעתו של התובע לקבלת הפרישי שכר בגין חודש זה. בסעיף 5א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – "חוק הודעה לעובד") נקבע, כי "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובילבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971". לפיכך, בהיעדר חוזה עבודה (ר' הודאת גב' קלימי פרוטוקול עמ' 15 שורות 24-23) הנטל להוכיח מהו "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר ואולם אם נקבע שכר עבודתו על פי דרוג, מכוח הסכם קבוצי או לפיו – דרוג העובד ודרגתו;" כלשון סעיף 2(5) לחוק, מוטל לפיתחה של הנתבעת.

שעות נוספות בתצהירו ציין התובע: "ביום 6.4.2015 עבדתי משעה 08:00 בבוקר בניר עם, עד לסיום העבודה בשעה 22:00 ברחובות...מדובר ב-14 שעות עבודה רצופות. מגיע לי על 6 שעות נוספות כאשר על השעתיים הראשונות מגיע 125% ועל 4 שעות נוספות מגיע 150%" (ר' סעיפים 59-58 לתצהירו).

עובד המבקש להוכיח זכאותו לפצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון.

...

ברוח האמור, ובנסיבות המקרה, ובשים לב להשלכות שהיו לאי מתן ההודעה על ודאות תנאי ההעסקה – החלטנו לפסוק למערער פיצוי בגין רכיב זה בסכום של 8,000 ₪".

בנסיבות אלה בהן לא נערך חוזה העסקה עם התובע מצאנו לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגובה 5,000 ש"ח. פיצויי הלנה התובע הגיש תביעה זו בחודש ספטמבר 2016 וסיים עבודתו אצל הנתבעת, כך על פי כתב התביעה, ביום 23.8.2015.

אילולא חויב התובע בהוצאות, כמפורט להלן, היה על הנתבעת לשלם לו 2,582 ש"ח. ואולם, מצאנו לחייב את התובע, אשר הגיש תביעה על סך של 64,495 ש"ח וזכה ב 4% מתביעתו, בהוצאות הנתבעת בגין דחיית מרבית תביעתו ולהעמיד את סכום ההוצאות על סך של 8,000 ש"ח. בנסיבות אלה, מחויב התובע לשלם לנתבעת סך של 5,418 ש"ח. הסכום אותו חויב התובע לשלם לנתבעת ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו.

אשר לתקופה הראשונה – בשים לב לקביעותנו לעיל, אנו קובעים כי התובעת זכאית לפצויי פיטורים בעד תקופה זו. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי מכוח סעיף 2 לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן: "חוק פצויי פיטורים"), בדבר רציפות בעבודה, ומאחר שהנתק בין תקופות עבודתה של התובעת לא עלה על הקבוע בחוק, יש לראות את שתי תקופות העבודה כתקופה אחת, ואת נסיבות "סיומם הסופי והמוחלט של יחסי העבודה" – קרי נסיבות סיום העסקת התובעת בתקופה השנייה, כמכריעות את זכויות התובעת לפצויי פיטורים בשתי תקופות העבודה.

תמורת הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורין שלא כדין התובעת טענה כי בתקופה השנייה היא פוטרה, מבלי שנמסרה לה הודעה מוקדמת, ומבלי שנערך לה שימוע ועתרה לסעדים בגין כך. בשים לב למסקנתנו לפיה התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי פוטרה מעבודתה בתקופה השנייה, דין תביעתה לתמורת הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין, להדחות.

...

הנתבעת הכחישה את זכות התובעת לסכומים הנתבעים וכן את זכותה לפיצוי בגין רכיב זה. דיון והכרעה – לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הראיות אשר מונחות לפנינו, ובראי הדין החל, הגענו למסקנה לפיה יש לדחות את תביעת התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש, כפי שיפורט להלן.

מכאן, שהתביעה לפיצוי בעד עוגמת נפש, נדחית.

לסיכום התביעה מתקבלת בחלקה, כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום שיומצא לה פסק הדין: סך של 5,185, בגין פיצויי פיטורים בעד התקופה הראשונה , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתאריך 24/06/19 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

הלכה פסוקה היא, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק, צריך לעמוד בשלושה תנאים: עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה או שהתקיימו נסיבות אחרות שביחסי העבודה שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו; עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון.

מכאן, זכותה של התובעת לעבוד ויכולת ההישתכרות שלה נפגעה מהוצאתה לחל"ת, וההצעה לשוב לעבודה באופן הזדמנותי לא היה בה כדי להבטיח לה עבודה רצופה ומינימום הכנסה, היא פגעה ביכולתה לתכנן את שגרת יומה ולכלכל את עצמה ובני משפחתה בכבוד, והיא שינתה לרעה באופן מהותי את תנאי עבודתה והיוותה איפוא הרעה מוחשית בתנאי העבודה.

על כן, בהתקיימותן של שלושת התנאים להוכחת זכאות התובעת לפצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים יש לקבל את תביעתה לפצויי פיטורים מלאים.

הנטל להוכיח סיכול רובץ על מי שטוען לקיומו[footnoteRef:21].

...

בשים לב כי מדובר בבדיקה רפואית לא מצאנו כי יש ממש בטענה החלופית שהועלתה על ידה לפיה לא יכלה לגשת לבדיקה בשל צווי החירום לכאורה.

] בנסיבות אלה התביעה לדמי מחלה נדחית.

סוף דבר בנסיבות אלה, הנתבע ישלם לתובעת, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו, סך של 28,153 ₪ (קרן), לפי הפירוט שלהלן: הפרש פיצויי פיטורים בסך 26,153 ₪; פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בסך 2,000 ₪; על הסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27.10.20 (מועד הגשת התביעה) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

עוד נקבע כי אם בתום הערכת כלל הראיות, כפות המאזניים יהיו מעויינות, הספק יופעל לחובת המעסיק: "אשר לנדרש מהעובד על מנת להעביר את נטל ההוכחה: בהתאם לסעיף 5א לחוק, העברת נטל ההוכחה אל המעסיק מותנית בכך ש"העובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971". המצב הרצוי הוא שהעובד ימסור גרסה מפורטת ככל הניתן על נסיבות קבלתו לעבודה ותנאי עבודתו המוסכמים, לרבות זהות הגורם עמו סיכם על תנאי ההעסקה המוסכמים והנסיבות שבהן נערך הסיכום האמור.

לאור האמור, התובע אינו זכאי לפצויי פיטורים מכח סעיף 11 לחוק פצויי פיטורים.

משקבענו לעיל כי הוכח רצף בעבודה וכי הוכח ששולמו לתובע סכומים שונים מאלה הנקובים בתלושי השכר, אין לקבל את תחשיב הנתבע.

...

הנתבע ישלם לתובע 5,000 ₪ עבור רכיב זה. סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה – 55,800 ₪.

בשים לב לתוצאות פסק הדין, אנו קובעים שהנתבע יישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.