דרך הילוכנו בפסק-הדין, תחילה נעמוד על גדר המחלוקת ועל הוראות החוק והפסיקה לעניין רישום הערת אזהרה לצד הערה על שיעבוד על זכויות החייב; לאחר מכן, נבחן את ההלכה בעיניין של חוזה למראית עין, הנטל להוכחתו ואמות המבחן להכרעה בשאלת כוונתם של הצדדים בכריתתו של ההסכם; לבסוף נדרש לחומר הראיות, לרבות העדויות שנשמעו, ולאור נטלי ההוכחה המעוגנים בדין, נכריע במחלוקת.
בעניינינו, טענת הנתבעת לכריתתו של חוזה למראית עין הנה טענת הגנה שעל הנתבעת לשאת בנטל השיכנוע לביסוסה ולהביא ראיות, שיש בהן להוכיח במאזן ההסתברויות את טענתה לעסקה בדויה ולכריתתו של הסכם המכר במצג מדומה ולצורך הברחת נכסי החייב (ע"א חזן; קדמי, עמוד 1721-1725).
בעניינינו, לאחר עיון בטענות הצדדים, בחינת חומר הראיות בתיק, והתרשמותי מעדויות שנשמעו לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים הניחו תשתית מספקת, בדבר קיומה של עסקה לרכישת הדירה, בהסכם בכתב, אשר דווחה כדין לרשויות המס ונתמכה בהוכחה לכאורית לתשלום תמורת הרכישה, באמצעות מכר הדירה שבבעלותם בבית שמש והלוואה מהבנק (ראה נספחים א-ד לתצהיר תובעים).
בעיניין זה כשלה הנתבעת משלא הובאה תשתית מספקת, מעבר לקשיים וספיקות בדבר אופן תשלום התמורה; שאותן ניתן לייחס לחוסר ההקפדה ויחסי האמון המובנים השוררים בעיסקה בין קרובי מישפחה מדרגה ראשונה, נוסף על נזק ראייתי מסוים שניגרם לתובעים ולמוכרים בשל חלוף הזמן מחתימת הסכם המכר ועד לגילוי השיעבוד, ולמצער עד למועד רשומו בפנקסי לישכת רישום המקרקעין.
...
בהקשר זה, ובכל הנוגע לאופן העברת התשלום תמורת הדירה, מקובלת עליי טענת הנתבעת, העוברת כחוט השני בסיכומיה, לתיעוד חסר ולספקות שהתעוררו בקשר להתנהלות התובעים והמוכרים.
אשר על כן, משהנתבעת לא הרימה את הנטל המוגבר הרובץ לפתחה לבסס את טענתה לחתימת הסכם המכר כעסקה מדומה, ולנוכח הסכמת הנתבעת המעוגנת בהוראת הדין כי ככל שהסכם המכר מגלם עסקת מכר אמיתית, יש בהערת האזהרה מכוחו הקודמת בזמן לרישום השעבוד כדי לגבור על השעבוד-הנני מקבל את התובענה שלפניי ומורה על הסרת השעבוד אשר נרשם לטובת המרכז לגביית קנסות על זכויותיו של החייב.
הנתבעת תשלם לתובעים שכר-טרחת עורך-דין והוצאות בסך של 15,000 ש"ח, תוך 90 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
