נטל הוכחה בהחזקת רכוש גנוב

בטרם תדון טענת המחדל המשטרתי הקשור בהשבת האופנוע ראוי להוסיף כי התובע כרך בתביעתו טענה נוספת כנגד המישטרה הקשורה בפתיחת החקירה כנגדו על ידה בגין החזקת רכוש גנוב ביחס לחלקי האופנוע שנמצאו בחלקם מזויפים.

התובע לא עמד בנטל זה ולפחות בכל מה שקשור לטענת התרשלות המישטרה קיים פער בין מה שנטען לבין מה שהוכח והפרשנות המשפטית שהתובעת מייחס לדברים בפועל ואבאר: אין חולק כי למדינה אחריות בנזיקין כלפי כל אדם בכל מה שנוגע לחובתה לשמור על רכוש אשר נתפס על ידה במסגרת חקירה שמבוצעת על ידה.

...

על פי הפסיקה, בשונה מסעיף 36 לפקודה, הכרעה המבוססת על סעיף 34 כאשר זכויות נוגדות של חפץ עומדות על הפרק, הינה בגדר פסק דין לכל דבר ועניין שערעור עליו הינו בזכות שכן על פי מהותו הסכסוך הינו אזרחי ולא פלילי: "ההחלטה המתקבלת על-פי סעיף 34 מכריעה אפוא סופית בדבר הזכות להחזיק בחפץ שנתפס, במובן זה שאם לא יינקט הליך משפטי נפרד (כגון הגשת תביעה), יישאר החפץ בידי הצד שלו הוא נמסר מכוח ההחלטה. על-כן, מסקנתי היא כי החלטה על-פי סעיף 34 לפקודה היא בגדר "פסק-דין" שניתן לערעור בזכות.

כיוון שהוכח כי הנתבע מכר את חלקי האופנוע בסך כולל של 6,500 ₪ ובהעדר כל אפשרות לערוך אומדן ספציפי לכמות את ערכו המדויק של המנוע בזמן מכירתו בשל העדר נתונים מהסכם המכר לכך, אני נכון להעריך שווי זה באמצעות אומדנה כללית ולהעמידו על סך 3,500 ₪ ולקבוע כי זהו הסכום שעל הנתבע להשיב לידי התובע בגינו וכך יש לפסוק לתובע במסגרת תביעה זו. סוף דבר על יסוד דברים אלו, קובע אני כדלקמן: א. התביעה כנגד המשטרה אשר נדונה בתא"מ 44264-05-15 נדחית בזאת.

במסגרת התביעה כנגד הנתבע שנדונה בתא"מ 37963-12-11 אני קובע כי הנתבע מר אליעד גטניו, ישלם לתובע את שווי מנוע האופנוע שנלקח ממנו בסך 3,500 ₪ כשסכום זה נושא ריבית והצמדה למדד כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל וזאת לתשלום בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן הם יישא סכום זה בהפרישי ריבית והצמדה כחוק.

נטען כי ראיות התביעה מבוססות בעיקרן על חזקה תכופה לפיה הרכוש הגנוב נמצא בחזקת המערער, על אף שהמערער מסר בו במקום גרסה מספקת ומשכנעת אשר יכולה וצריכה להחזיר את נטל ההוכחה לידי התביעה.

...

משמע, שבית המשפט קמא הנכבד הגיע – ובצדק - למסקנה לפיה העיכוב והתשאול לא היו כדין.

דהיינו – כי לא כל פגיעה בזכויות האזרח במעמד העיכוב או התשאול מחייבת אוטומטית את המסקנה כי תוצרי החיפוש העוקב, פסולות הן מלשמש כראייה.

בשלב הבא של הדיון, משתף כב' השופט קמא את הקורא בהתלבטות שהייתה לו לגבי האמור מעלה, מונה את נימוקיו לכאן ולכאן, ומסקנתו היא כי במכלול – הנסיבות במקרה זה אינן מצדיקות את המסקנה לפיה פירות החיפוש יפסלו מלשמש כראיה.

נפסק, שאבירם לא הוכיח את טענתו כי במישטרה אמרו לו שיכול להיות שיש קשר בין מחזיק השיק לבין האופנוע הגנוב, ולכן הזכיר קשר זה במכתב התשובה מטעמו.

נותרנו אם כן עם שתי אמירות: החזקת השיק שהוא רכוש מזוייף וגנוב והבעת הדיעה כי "יתכן שיש לכם קשר כלשהוא לגניבת כלי הרכב שממנו נילקחו הצ'קים". אבירם טען, לחילופין לטענתו שלא פירסם לשון הרע, כי חלה עליו ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק, ונעמיד כאן את נוסחה: "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

בית משפט קמא קבע כי אבירם לא עמד בנטל להוכיח שהשיק גנוב.

...

לא לחינם קבע בית המשפט שם כי "יש ממש בטענת הנתבע, שלא נסתרה, לפיה אם התביעה הייתה נדחית, לאחר הליך משפטי מלא, היה בכך כדי להשליך על תביעת לשון הרע שהגיש ב"כ התובע נגד הנתבע ועודנה תלויה ועומדת". הוא הודיע למשטרה שנתיים לפני כן על גניבת פנקס השיקים ואף פעל מידית לפרסום בעתון.

בנסיבות אלו אני סבורה כי קביעתו של בית משפט קמא שאבירם לא הוכיח כי השיק גנוב, איננה עולה מהראיות ואיננה לכן מתקבלת על הדעת, ואני קובעת כי אבירם הוכיח במידה הנחוצה במשפט אזרחי, כי השיק היה גנוב, וחתימתו עליו זוייפה.

נוכל אפוא לקבוע כי משלוח מכתב התשובה למשטרה – המצטרף כאמור לתלונה שהוגשה כחודש מוקדם יותר – נעשה בתום לב, גם לפי המבחן האובייקטיבי: אין מדובר ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית"; המערער לא הפריז "בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו"; וכמו כן, המדובר הוא ב"חשד סביר" בהתאם לנסיבות בהן מתעלמים המשיבים מגניבת הפנקס, וחשדם איננו מתעורר לאור תפקידו של צד ג' בהמצאת השיק למשיב 2 ומהעובדה שהשיק נעדר חתימת הסבה.

אני סבורה כי אבירם כן הוציא לשון הרע כנגד לוין בפנייתו ללשכת עורכי הדין.

יחד עם זאת – ובפרט נוכח טענות ההגנה בעיניין "זוטי דברים", שדומה כי יש בהם משום הקלת ראש בעבירה של החזקת נכס – חשוב להדגיש כי העבירות העוסקות בנכסים גנובים מהוות נדבך חשוב בהגנה על הערכים החברתיים הנפגעים כתוצאה מביצוען של עבירות רכוש.

לבסוף, בכל הקשור לדרישת הוכחת יסוד נפשי של רשלנות בלבד בעבירה של החזקת נכס – בהתייחס להתקיימות הנסיבה של "חשד סביר שהם גנובים" – יש לזכור כי הנסיבות שבהן נרכש נכס הנן לעולם נסיבות המצויות במובהק בידיעתו המיוחדת של הרוכש; ומכאן ההצדקה להקלה בנטל ההוכחה המוטל על המאשימה בהקשר זה (ר' גם בע"פ זביידה, בעמ' 893).

...

הוסף לכך את התנהגותו המפלילה והמחשידה של הנאשם – הן בכך שניסה להתחמק מן החיפוש בזמן אמת, והן במתן גרסה כבושה לפניי – והמסקנה המתבקשת הינה כי היסוד הנפשי הנדרש הוכח לפניי כדבעי.

סוף דבר: אשר על כן ולאור כל המקובץ אני קובע כי עובדות כתב האישום – כפי נוסחן המתוקן – הוכחו לפניי כדבעי.

אני מרשיע אפוא את הנאשם בעבירה של החזקת נכס, שבה הוא הואשם לפניי, בהתאם.

נקבע בפסיקה כי נטל זה אינו עניין של מה בכך (ראו: עניין קראוס, עמ' 40; ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב עמ' 15 (פורסם במאגרים) (12.12.06) (להלן: "אניין קורן")) ובמקרים בהם המפרסם מייחס לתובע מעשים פסולים או פליליים, "...נושא המפרסם בנטל מוגבר להוכיח את אמתות הפירסום, ביחס לנטל הרובץ עליו בהליכים אזרחיים רגילים" (עניין קראוס, עמ' 41).

הנתבעת לא הציגה ולו בדל ראיה המוכיחה שהתובע 1 מחזיק ברכוש גנוב או מאיים על שכניו בדקירות.

...

לאחר שבחנתי כלל הנסיבות שלפניי, מצאתי להעמיד את הפיצוי לתובע 1 בגין הפרסום השלישי על סך 25,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת אך ורק בגין הפרסום השלישי ונגד הנתבעת 1 בלבד.

התביעה נגד הנתבעים 2-3 נדחית.