נטל ההוכחה בתביעת הפרת הבטחת נישואין או הפרת הסכם זוגיות

האבחנה בין זוגיות הזוכה למעמד של "ידועים בציבור" לבין זוגיות מסוג "חברות" בלבד, שאינה משתכללת למעמד של ידועים בציבור אינה פשוטה וכל מקרה ייבחן ויוכרע בהתאם לנסיבותיו המיוחדות כפי שנאמר לעניין זה ברע"א 9755/04 ביטון נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו ביום: 31.8.2008 ) בסעיף 22 נקבע כי:".....ההכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" מחייבת עמידה ב"מבחן סף".

העובדה כי בני הזוג לא נשאו אינה מעידה על כך שלא רצו לקשור האחד עם השני, אלא נעוצה בתפיסת עולמם, ראייתם את עצמם כזוג חילוני שלא נידרש לעגן את הקשר ביניהם בנישואין (סעיף 28 לכתב התביעה הרכושי).

עוד נקבע כי נטל ההוכחה להוכחת כוונת שתוף בנכסים השייכים לאחד מבני הזוג כבד יותר כאשר עסקינן בזוג ידועים בציבור (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פורסם 2 .

ו' לתביעתו הלוואה שנלקחה ע"ס 50,000 ₪ מיום 15.11.17 בחקירתו בבקשה לביטול העיקול (פרוט' מיום 11.9.19 עמ' 4 ש' - 6 ) הודה כי ההלוואה ע"ס 4 שנים לאחר הרכישה) אינה 2 ) 50,000 ₪ שצורפה כנספח ו' לכתב התביעה מדצמבר ההלוואה שנטל לשם רכישת הדירה.

כמו כן אמורה היא להבטיח לבל יבואו בשערו של הליך זה אלה המבקשים לעקוף את דרך המלך ולהבטיח לעצמם יתרון של דיון מוקדם, כאשר הלכה למעשה מבקשים הם לאכוף הסכם אשר לטענתם איננו מקויים על ידי הצד שכנגד.

תביעות לאכיפת הסכם ופיצויים עקב הפרתו, יש להגיש בדרך הרגילה של תביעה לאכיפה ו/או לפיצויים ולבקש את מלוא הסעד אותו מצפה התובע לקבל בסופה של דרך.

...

על החלטתי להסיר את הפיקוח הוגש בקשת רשות ערעור.

( סיכומו של דבר, התביעה לא הוכחה, שכן חובת הפיקוח נקבעה לכתחילה על ידי הרווחה ובהמשך הוארכה בפסק דינו של בית משפט מחוזי.

התביעה הנזיקית והכספית כנגד האם נדחית.

לאורך שנות הזוגיות עם הנתבע עלו הכנסותיה פי עשרות מונים על הכנסתו הדלה והמקוטעת של הנתבע, בין היתר מעסק שהיה בבעלותה של סלון ספא ומסאג', לכן היא זו אשר מימנה את הוצאות המחייה והכלכלה של המשפחה ואילו הנתבע, הלכה למעשה, חי משך השנים 'על גבה' ועל חשבונה.

דרישת הנתבע מהוה הפרה בוטה ויסודית להסכם הנאמנות, שכן עד למועד הנ"ל הנתבע מעולם לא דרש את דמי השכירות ואף לא קיבל כל חלק בהם.

לפיכך, אין כל ממש בטענת הנתבע בעיניין זה, שכן אין בעובדה שלא הוצג או נחתם הסכם שיש בו בכדי לעגן זכויותיה של התובעת בדירה, כדי לשלול זכויותיה בה. עם זאת הנטל להוכחת קיומה של נאמנות רובץ לפתחה של התובעת הואיל ואינה רשומה כבעלת הזכויות בדירה ואלו רשומות על שם הנתבע.

מטעמים אלה, ברי כי לתובעת לא היה כל אינטרס לשייך את הזכויות בדירה אליה, בין באמצעות רישום הערת אזהרה או בין בחתימת הסכם נאמנות עם הנתבע, שמא שילטונות המס ישימו יד על הדירה, מה שעושה היגיון בהחלטה שקבלה התובעת להבטיח הזכויות בדירה, לכאורה, באמצעות העברתה בירושה לבתם הקטינה של הצדדים.

מקום בו עומד תובע בנטל ההוכחה הרובץ לפתחו ומוכיח כי יחסי הצדדים הנם כשל ידועים בציבור, כי אז יש להוכיח כי היתקיים משטר של שתוף רכושי.

ראו בעיניין זה את דבריו של כב' השופט א. מצא בעיניין סלם נ' כרמי לעיל, בעמ' 348, לעניין נטל ההוכחה: "אמור מעתה, כי בעוד שביחס לבני-זוג נשואים, הרי שבהיעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שביחס לבני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שתוף - שלא הובאו ראיות לסתירתה - עשויה להעיד רק על שתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחייהם היומיומיים, או שנרכשו על-ידם במשותף. להחלת דין שתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על-ידיו בתקופת החיים המשותפים, תדרש ראיה נוספת כלשהיא, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג". מכל אלה נובע אפוא, כי השוני בין בני-הזוג הנשואים לבין בני-זוג "הידועים בציבור" הנו בנטל ההוכחה.

...

סוף דבר ממכלול הראיות שהוצגו בפניי, לרבות העדויות והמסמכים וכן הכספים ששולמו לצורך רכישת הדירה; העובדה שהתובעת נהגה בדירה מנהג בעלים מאז רכישתה, בין היתר באמצעות אחיה, מר ו' והצהרת הנתבע עצמו, אני קובעת כי הזכויות בדירה נרשמו ע"ש הנתבע בנאמנות לטובת התובעת וזאת הגם שהנאמנות לא נרשמה בפועל, שכן התרשמתי כי זו השתכללה בעל פה בין הצדדים.

לפיכך, דין התביעה להתקבל.

אשר על כן, אני קובעת כי התובעת היא הבעלים הבלעדי של הדירה המצויה ברחוב.

עוד לטענת הנתבע, יש לדחות את טענת התובעת לחיובו ב5,373 ₪ בגין הוצאותיה על דברים אישיים של הנתבע (בגדים, נעליים וביטוח) שכן לא טוענת התובעת כי שילמה אותם כהלוואה אלא על סמך הבנה שבכוונת הצדדים להנשא בעתיד ולמעשה עסקינן במתנות שנתנה לנתבע בזוגיות (כפי שאף הוא נהג לתת לתובעת מתנות – צמיד יהלומים, שימוש ברכבו ובדלק).

ראה לעניין זה בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני ואח' [פורסם ב"נבו", 14.7.2004] [להלן: עניין פלונית"] שם נקבע כי " דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים המבוססים על אדנים ריגשיים והנוצרים בנסיבות אינטימיות בין אישיות". ואולם, במקרה דנן, בהנתן כי עסקינן בבני זוג לשעבר ונוכח מהות טענות התובעת, סבורני כי ניתן להקיש אף מעילת הפרת הבטחת נישואין, המוכרת כעילה חוזית אשר הפרתה מקנה לנפגע זכות לפצוי, והפסיקה בעיניין.

ובהמשך - "[...] יש לבחון, אפוא, את כלל הנסיבות האופפות את מערכת היחסים הבינזוגית כדי להסיק מתוכה האם ניתנה הבטחת נישואין מחייבת שהופרה. נוכח הצורך להסיק על דבר קיומה של הבטחה מחייבת מתוך כלל הנסיבות, ולאור החשש המובנה מפני תביעות בלתי מבוססות בתחום הקשור לחיי הרגש והאינטימיות של האדם, שהוא מטבעו רווי יצרים, נראה כי נידרש נטל שיכנוע כבד על התובע לצורך הוכחת קיומה של הבטחת נישואין שהופרה, כנגזר מטיבו ומורכבותו של הענין. הגבול המפריד בין קשר זוגי הדוק אך נטול מחוייבות של ממש, לבין היתנהגות היוצרת הבטחה מחייבת לנישואין הוא לעיתים מטושטש, ולפיכך נידרשת זהירות מיוחדת בטרם תוכר עילת תביעה חוזית בגין הפרת הבטחת נישואין. זהירות זו מחייבת הצבת רף הוכחה גבוה ובעל משקל מיוחד להוכחת הבטחה מחייבת, כנדרש בהתאם לאופי הענין." טרם אדרש לבחינת טענותיה של התובעת בדבר קיומו של מצג שוא - מצאתי כי יש להתייחס בקצרה לנהוג ומקובל, בכל הנוגע לקשרים זוגיים בין אנשים צעירים, בחברה אליה משתייכים הצדדים פה, הגם כי נדמה כי המדובר במובן מאליו.

יש לזכור, כי הקשר בין הצדדים לא הבשיל אפילו לכדי הצעת נישואין, גם אם לטענת התובעת הצדדים שוחחו על כך. כן לא הוצגו תכניות של הצדדים להתארס ו/או להנשא, לא הוצגה כל ראיה כי הדבר היה ידוע למשפחותיהם ו/או לחבריהם, ולמעשה כלל לא זומנו עדים מטעם התובעת (אציין כי טענת התובעת כי "לא נעים לאשה צעירה להביא ראיות לגרם הבטחת נישואין" ו/או בעיניין מקום מגורי העדים אינה יכולה להשמע, מקום בו התובעת היא שבחרה לפנות לאפיקים משפטיים להגיש את תביעתה ובהנתן הנטל המוטל עליה בעיניין זה).

...

סוף דבר: תביעתה של התובעת נדחית, למעט הסכומים הנקובים בסע' 48, 49 ג' ו- 49 ד' לפסה"ד, אשר על הנתבע להשיב לידי התובעת.

סבורני, כי ניתן וראוי היה לרכז מאמצים על מנת להתמודד עם התוצאות הנובעות מסיומו של הקשר הזוגי בין הצדדים בדרך של הידברות – אשר היה בה כדי להיטיב עם הצדדים שניהם, הן מהפן הרגשי והן מהפן הכלכלי, ולאפשר להם לפתוח דף חדש ולהמשיך בחייהם - תחת פנייה לניהול הליך משפטי, עד תומו.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים ותסגור התיק.

לטענת התובעת בשל הקשיים הכלכליים בהם הייתה המשפחה נתונה נדרשו היא והמנוח לחתום על הסכמים שונים אשר יבטיחו את עתידה הכלכלי של המשפחה.

בפרשת אהרון עמד בית הדין הארצי על התכלית של חוק הגימלאות ככל שהוא מתייחס לגימלאות שארי מנוח, ומאחר ומדובר בזכויות מתחום הבטחון הסוצאלי, צויין כי מטרת הגימלאות "למנוע מחסור ממי שהייתה סמוכה על שולחנו של עובד המדינה (או המבוטח) והייתה תלויה בו, למחייתה, ובמותו קפחה את מקור פרנסתה". בע"ע (ארצי) 244/08 מדינת ישראל – הממונה על תשלום גמלאות – יהודית מילוא (30.12.08) (להלן – פרשת מילוא) נפסק כי מקום שקיים ספק, פועל הספק לטובת בן הזוג שנותר בחיים והנטל להוכיח פרידה של קבע מוטל על הטוען זאת, לאור תכליתו הסוציאלית של חוק הגימלאות.

ביחס למחוייבות הרגשית והערכית שנבחנת בעת בחינת יחסי הזוגיות הנטענים נפסק "לגישתי, בבחינת מרכיב זה, על בית הדין להזהר מלבחון את קיומו על יסוד השקפה אידאלית מסוימת של זוגיות אותה על הידועים בציבור לממש. הן עת מדובר בבני זוג הנשואים זה לזה והן עת מדובר בבני זוג שהם ידועים בציבור, יש מיגוון רחב של מערכות יחסים, ובהשאלה מאמירתו של טולסטוי בספרו אנה קרנינה "כל זוג בדרכו שלו"."

בנוסף ולמעלה מן הדרוש יובהר כי יש ליתן את הדעת, כפי שיוסבר להלן, למצב הכלכלי הקשה בו היה שרוי המנוח, שעשוי להוות נימוק להתנהלות זו. להשלמת התמונה נציין כי במסמכים אלה מכנה המנוח את התובעת "אשתי". הסכם 2003 - מהראיות עלה כי בין המנוח לתובעת נחתם בשנת 2003 הסכם שכותרתו "גישור ויחסי ממון להמשך נישואים" (לעיל ולהלן – הסכם 2003) [תיק המוצגים של התובעת מיום 17.8.21].

להשלמת התמונה בהקשר זה, ועל אף שהדברים לא נטענו על ידי הנתבעת, נבהיר כי לא הוכח שהתקיימה אחת החלופות המנויות בסעיפים 1(א)-1(ה) לחוק הגימלאות, המתארות הליכים משפטיים המגלמים "פרידה של קבע", שכן לא התנהלו תביעות במסגרת הליכי פירוד.

...

לטעמנו לא הוכח כי המנוח והתובעת נפרדו פרידה של קבע.

מהטעמים המפורטים נקבע כי לא חלה פרידה של קבע בין המנוח לבין התובעת ובהתאם התובעת זכאית לקצבת שארים.

כמפורט לעיל, ובכפוף לאמור ביחס לאופן חישוב הקצבה, התביעה מתקבלת.

בהתנהגותם שלא העבירו הזכויות בנכס על שמה הפרו את ההסכם משנת 2004; ההסכם משנת 2005 קוים בחלקו במובן זה ששולמו מרבית הוצאות המדור שהובטחו לתובעת (מיסים שהוטלו על הבית, אחזקת בריכת שחיה, תשלומי חשמל והוצאות גינון); הבנים היו מודעים להסכם בין הנתבע לתובעת משנת 2004 והסכימו לאמור בו. הבנים חזרו בהם מהסכמתם להעברת הזכויות משמם לשם התובעת.

בתביעתה למזונות אשה ובתצהירה שם לא העלתה הטענה במפגיע; לאחר סידור הגט אין כל יסוד הלכתי או משפטי לחיוב הנתבע במזונות; משכוונת הצדדים בהסכמים הייתה לסיים את הנישואין תוך זמן קצר, הרי שאין כל היגיון בתשלום מזונות אשה, לא בהענקת הנכס וגם לא בתשלום $1,500,000; בהסכמים אין היתייחסות לסוגית מזונות אשה; אמנם במסגרת רישיון המגורים בנכס הסכים הנתבע לשאת באופן מוגדר ומצומצם בחלק מההוצאות המשותפות.

על הטוען לויתור או מחילה נטל ההוכחה: "במיוחד אני סבורה כי יש ליתן את הדעת לוויתור בלתי מפורש בהסכם גירושין על זכויותיו של אחד מהצדדים שמאי נעשה שלא בגמירות דעתו המלאה של הצד המוותר, ויתכן שיהיה מקום לשקול יצירת חזקה לפיה ויתור בלתי מפורש יעביר את הנטל להוכחת גמירות הדעת לצד הטוען לוויתור. מכל מקום, כאמור, הדברים נאמרו מעבר לידרוש, ויש לבחון אותם לעומקם כשתיקרה ההזדמנות בפנינו. לא סברנו שהמקרה שבפנינו מצדיק לעשות זאת". ראו גם בע"מ (חיפה) 416/06 פלוני נ' פלונית (12.4.07); עמ"ש (ת"א) 39641-05-10 פלונית נ' פלוני (2.4.12); ע"מ (י-ם) 222/08 ש.א. נ' ש.ד. סע' 260, 265 לפסק הדין (2.2.10).

בכל הנוגע לתובעת – מעדותה עולה כי הגם שהינה אשה מסורתית ומשך 10 שנים לא יכלה להיות בזוגיות (פרוט', עמ' 5 שורות 11-12) התמריץ להגשת התביעה לא היה זה. הרושם שנוצר הוא שהתובעת השלימה עם נסיבות חייהם של הצדדים כ"נשואים פרודים" והיא לא פעלה בנמרצות לשנות את המצב.

ובלשון עדותה: "לשאלת בית המשפט לגבי מועד הגשת התביעה בפברואר 2016, לאחר שנחתם ההסכם הזה, כשהתובעת היא בת 82, חיפשה חיים שקטים. התובעת התגוררה בביתה ב... פיתוח ואמרה שיום אחד היא תצטרך להיתמודד עם כל הדברים. התובעת אמרה שלא יהיו לה כוחות נפש לזה. התובעת אמרה שלפני 4 שנים הופר השקט והנתבעים באו ובקשו להשכיר את הקומה התחתונה בבית ב... פיתוח בנגוד להסכם משנת 2004" (פרוט', עמ' 2 שורות 22-26).

(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט - (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין; .

...

מסקנה זו גם מתחזקת מעדותו של א., לפיה בתקופה הקובעת לא החזיק הנתבע נכסי נדל"ן בניו יורק (פרוט', עמ' 47 שורות 28-35; עמ' 56 שורות 19-30; סעיפים 6-8 לתצהירו), אשר לא נסתרה ומהימנה עלי.

לא שוכנעתי שיש בכך ממש.

לאור כל האמור לעיל, התובעת לא הוכיחה תביעתה הרכושית והיא נדחית.