נטל ההוכחה בתאונת עבודה - אי עמידה

כפי שנפרט להלן, הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כי פיטורי התובעת נבעו הן מחוסר שביעות רצון מתמשך מתפקודה המקצועי, לרבות היתנהלותה הבינאישית, והן משום שסרבה לפעול בהתאם להנחיות הנתבעת בכל הקשור לשינוי בתנאי העסקתה.

אשר להתנהלותה המקצועית והבינאישית של התובעת, הנתבעת צרפה לכתבי הטענות מטעמה תעוד למכתבי תלונה והתראה שהתובעת קיבלה במהלך תקופת עבודתה: (1) מכתב מיום 03.09.2017 שכותרתו היתנהלות שאינה הולמת; (2) מכתב מיום 17.10.2017 שכותרתו: אי עמידה ביעדים; (3) מכתב מיום 26.11.2017 שכותרתו: היתנהגות שאינה הולמת; (4) מכתב מיום 15.04.2018 שכותרתו: היתנהלות שאינה הולמת; (5) תרשומת שיחת אזהרה מיום 04.03.2020 בשל התבטאות לא מכבדת למנהלת הגיוס.

במקום זאת, בחרה לסרב לשינוי שהנתבעת ביקשה להכניס בסדרי עבודתה בטיעון כי היא מנועה מלעבוד בימי שישי בשל טפול דיקור סיני שהיא עוברת מאז שנפגעה לטענתה בתאונת עבודה בשנת 2017.

...

וכך נאמר (ההדגשה במקור – א.ש.): "הגם שהגשמת חובת השימוע יכולה להיות במספר דרכים הרי שניתן לזהות מכנה משותף חיוני בין הדרכים השונות לקיומה, וזאת על מנת שתכלית השימוע תוגשם. מכנה זה – מבלי להתיימר למצותו – כולל, בין היתר, יידוע העובד בדבר אפשרות הפיטורים; מתן הנימוקים המפורטים בגינם נשקלת אפשרות פיטוריו מספיק זמן מראש, וזאת על מנת שתהא לעובד האפשרות להיערך לקראת השימוע; שקילת טענות העובד בנפש פתוחה וחפצה; ככל שהעובד חפץ להיות מיוצג בהליך השימוע שמורה לו ככלל הזכות לכך". אשר להכרעתנו לאחר בחינת נסיבות העניין, אנו סבורים כי במקרה דנן נפלו בהליך השימוע שני פגמים: הראשון - באופן ניסוח הזימון לשימוע; והשני – בעובדה שלא צוין כי התובעת רשאית להיות מיוצגת בהליך ע"י עורך דין או נציג אחר מטעמה.

אנו סבורים כי יש לשרש ולבער תופעה מצערת של הגשת תביעות בסכומים מופרזים שמסבות הוצאות מיותרות לצד המתגונן, מסרבלות את ההליך וגורמות מניה וביה לבזבוז זמן שיפוטי, שהנו נשאב ציבורי יקר שנמצא במחסור תמידי.

לאור האמור לעיל, וחרף העובדה שמצאנו לפסוק לטובת התובעת פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין פגמים בהליך השימוע, אנו מחייבים אותה בהשתתפות בשכ"ט עו"ד הנתבעת בסך 15,000 ₪.

החלטנו לפסוק את סכום ההוצאות כנגד התובעת על הצד הנמוך מתוך התחשבות בתובעת עצמה, בגילה ובעובדה שהתקשינו לראות בה האחראית הבלעדית לאופן ניהולו של תיק זה, ואידך זיל גמור.

המנוח היה עובד של הנתבעת 1 ושימש כמפקח באתרי הקמת מבנים מטעמה בארץ ובחו"ל. התובעים אינם יודעים ואף לא היו יכולים לדעת את הנסיבות בהן אירעה התאונה ועל-כן יש להחיל במקרה דנן את הכללים בפקודת הנזיקין של 'הדבר מדבר בעד עצמו' ו-'דבר מסוכן', כשנסיבות המקרה מתיישבות עם כך שהייתה רשלנות מצד הנתבעת 1 או מי מטעמה ולפיכך עליה הנטל להוכיח שהתאונה אירעה שלא בשל אשמתה ורשלנותה.

במצב דברים זה לא רק שלא עלה בידי הנתבעת 1 לעמוד בנטל ההוכחה כי בניית הפיגומים באתר העבודה בוצעה בצורה נאותה על-פי ההוראות והכללים הרלוואנטיים של החקיקה הישראלית – תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988 (שמצאתי כאמור שיש להחילה במקרה דנן) אלא שלא עלה בידיה לעמוד בנטל ההוכחה גם כי פיגומים אלה הוקמו ותאמו את ההוראות המפורשות של הנתבעת 1 עצמה כפי שבאו לידי ביטוי במסמך הנושא את הכותרת: "Re:Preparation for the installation of DIUK`s arches building" (צורף במסגרת נספח ט' לתצהיר התובעת); בסעיף II לאותו מיסמך יש היתייחסות מפורשת לרכיב הפיגומים (Scaffolding"") ובמסגרתו נכללת הפניה מפורשת לתמונה של סוג הפיגומים הנדרשים (תמונה שמופיעה בעמוד האחרון של המסמך האמור).

שאלת האשם התורם של המנוח: כבר הודגש לא אחת בפסיקה כי כשעסקינן בתאונת עבודה, הנטייה היא לדקדק עם המעביד ולהמנע מלהטיל על העובד רשלנות תורמת.

...

על רקע האמור, עתרו התובעים לפיצוי כתלויים וכיורשים, ובין היתר, לראשי הנזק הבאים: הפסדי הכנסה; הפסדי שכר; הפסדי פנסיה; הפסדי תמיכה; כאב וסבל ועוד.

כן, תשלם הנתבעת 1 לתובעים (באמצעות הנתבעת 2) שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות משפט שהוציאו התובעים (לא כולל ההוצאות בהן הכרתי כאמור בסעיף 41(ה) לעיל).

ההודעה של הנתבעת 1 כנגד צדדי ג' 2 ו-3, נדחית.

ההודעה של הנתבעת 1 כנגד צד ג' 4 נדחית, ובנסיבות העניין (ובין היתר לאור זאת שיוצגה על-ידי ב"כ הנתבעת 2) בחרתי שלא לעשות צו להוצאות.

התובע הגיש תביעה להכיר בפגיעה בשמיעה וטינטון, כפגיעה בעבודה כמשמעה בחוק.

התובע נישאל לגבי התביעה משנת 2006, שנדחתה מחמת אי עמידה בתנאי סעיף 84א. התובע נישאל לגבי תנאי העבודה ב 2018, עת הגיש את התביעה מושא הליך זה ולדבריו, הוא כל הזמן עובד על מסלול המטוסים, במרחק של 300, 400 מטר מהמסלול.

כך נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי כאשר התובע אינו יכול להוכיח עבודה בחשיפה לרעש מזיק, אולם הרים את נטל ההוכחה הראשוני, יש למנות מומחה.

...

בתום דיון ההוכחות ניתנה החלטתי כדלקמן: "מדובר בתיק של חשיפה לרעש כאשר נטל ההוכחה מוטל על התובע.

יחד עם זאת, לאור התרשמותי מעדות התובע, אני סבורה שיש לתת לו אפשרות להוכיח את החשיפה לרעש במיוחד שעה שמדובר במקום עבודה מסודר שנערכו בו בדיקות רעש.

סוף דבר - אלה העובדות שיועברו למומחה: התובע יליד 1950.

"נטל השיכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העקרי המוטל על בעל דין הנידרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו" (רע"א 3646/98 כ.י.ע. ובנין נ' מנהל מע"מ, פ"ד נ"ז (4) 981).

התובעת נישאלה בחקירה נגדית, מדוע לא ציינה בהודעה כי נפלה כתוצאה מסלק שהיה על הריצפה, ותשובתה הייתה "מכיוון שזו הייתה תאונת עבודה, דיווחתי מיד וזומנתי למשרד ונשאלתי שאלות ספציפיות ועניתי על מה שנשאלתי. אני לא אחראית על מה שהיא רשמה. אני חתמתי רק על מה שהיא רשמה. עניתי לה על מה שנשאלתי. יש הרבה פרטים שלא מופיעים שם" (עמ' 27, ש' 16-18).

נוכח כל אשר פורט לעיל, אני קובעת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח שהייתה מעורבת בארוע תאונתי במועד הנטען ואשר היסב לה נזק גופני בברך ימין, ואת גירסתה כי נפגעה כשהחליקה בשל סלק שנשפך על ריצפת האולם של קבוץ מזרע.

...

    משהגעתי למסקנה זו, מתייתר הדיון בשאלת האחריות והנזק.

סוף דבר  על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

כפועל יוצא מכך, נדחות בזה שתי ההודעות לצד שלישי.

" כידוע, ובהתאם לפסיקה, הנטל להוכיח תאונת עבודה מוטל על כתפי המבוטח (דיון (ארצי) 0-42-נה בנימין דדון – המוסד לביטוח לאומי (16.02.95)).

אף אם נדרשה הסטת צואר - לא הוסבר מדוע פעולה זו שונה מהסטת צואר המבוצעת על ידי כל עובד במהלך יום עבודה לצורך עבודתו ושינוי מבט, ומדוע יש לראות בכל הסטת צואר כזו פעולה שיש בה כדי לעלות לתאונה זעירה שתורמת להווצרות ליקוי.

אוסיף עוד שבשנת 2017 עבר התובע מעבודה מול מחשב בישיבה, לעבודה מול מחשב בעמידה (עמ' 19, ש' 18) וטענתו לפיה עבד כ-17 שעות ביום מול מחשב בעמידה אף היא אינה מסתברת.

...

האם לאחר שמיעת ההוכחות ניתן לקבוע כי תנאי עבודתו של התובע עונים על דרישת הפסיקה לעניין קיומה של תורת המיקרוטראומה? אף שבתחילה נראה היה כי יש מקום להעביר את עניינו למומחה רפואי בעניין זה, לאחר בחינת מלוא הראיות ועיון בסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובע אינו עונה על דרישות הפסיקה בעניין מיקרוטראומה, ולפיכך אף אין להעביר את עניינו למומחה על מנת שיקבע האם יש קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין מצבו הרפואי בצווארו, כפי שיפורט להלן.

בעב"ל (ת"א) 19682-03-16 שלומית מזור – המוסד לביטוח לאומי (מיום 29.09.17) קבע ביה"ד שעיקר עבודת התובעת שם (כפקידת דואר) היה פעולות חוזרות ונשנות במהלך כל יום העבודה להרמת והורדת הצוואר והטייתו לצד ימין, מה שלא שוכנעתי שהתרחש במקרה דנן.

סוף דבר: התביעה נדחית.