נטל ההוכחה בעניין אמיתות חשבוניות

מסקנה זו משליכה על שאלת אחריותו של הנתבע להסכמים שנחתמו עם קבלני המשנה "אבן עתיק" ו"גמא" שהחשבוניות שהוציאו התגלו כפיקטיביות על ידי מע"מ. האחריות לרישום החשבוניות בספרי התובעת והאם מדובר בחשבוניות פיקטיביות בהליך זה לא הובאו ראיות בנוגע לאמתות העיסקאות המגולמות בחשבוניות המס שנפסלו על ידי רשויות מע"מ. עם זאת, התובעת רשאית להסתמך על העובדה כי בפועל נפסלו החשבוניות כדי לצאת ידי חובת ההוכחה הטענה כי לא הייתה עסקה אמיתית מאחורי החשבוניות.

די בעובדה כי רשויות המס פסלו את החשבוניות כדי להעביר את הנטל לנתבע להוכיח כי החשבוניות נפסלו שלא כדין ומגלמות עבודות שבוצעו בפועל ותמורתן שולמה לקבלנים שהוציאו את החשבוניות.

...

בסופו של דבר לא חתמו הצדדים על ההסכם וזאת, לטענת התובעת, בשל יחסי האמון והחברות בין הצדדים.

סוף דבר התובעת התקשרה עם הנתבע בהסכם על בסיסו סיפק הנתבע שירותים לחברת טבע תחת שמה של התובעת.

על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 310,210 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.2012.

ראשית, לא שולמה אגרה בגין סעד זה. שנית, שעה שהתובעת הציגה מצג שווא כלפי רשויות המס לפיו הנתבע הועסק אצלה כשכיר, והפסידה בהליך המשפטי מול רשויות המס, אין מקום לשפות אותה בגין הוצאה זו. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 310,210 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.2012.

על כן אני קובעת, כי עם הצגת עדותו של העד למעמד החתימה על השטר בצרוף האינדיקציות הנוספות, עמדה התובעת בנטל המוטל עליה בכל הנוגע להוכחת אמתות החתימה על השטר.

לאור האמור, מאחר והטענה לגבי שקיות פגומות נטענה לראשונה בתצהיר עדות ראשית; מאחר ולא הוצגה כל ראיה לכך שסופקה סחורה פגומה; לא הוצגה כל ראיה לכך שהנתבע עמד על ביצוע זכוי בגין סחורה פגומה בזמן אמת; ומאחר והכמויות להן טוען הנתבע לא הוכחו ואינן עולות מהמסמכים המצויים בתיק, אני דוחה את טענות הנתבע לקזוז בהקשר זה. טענות הנתבע, כי חלק מהסחורה לא סופקה לו בפועל וכי חלק מהחשבוניות אינן חתומות על ידיו ראשית, העובדה שחלק מהחשבוניות אינן חתומות אינה מבססת את הטענה שהסחורה לא סופקה בפועל.

...

בהסתמך על ניתוח הדברים כאמור אני קובעת, כי התובעת הוכיחה את שיעור החוב בסך של 20,345 ש"ח, נכון למועד בו נעשה השטר; וכי מסכום זה יש להפחית סך של 1,848 ש"ח אשר שולם על ידי הנתבע ביום 25.3.2018 ולא הופחת מסכום החוב.

לאור האמור, אני קובעת, כי הסכום שחייב הנתבע לתובעת, בהסתמך על ערבותו לפירעון שטר החוב, הוא סך של 18,497 ש"ח. מסכום זה יש להפחית את הסכום ששילם הנתבע בהתאם להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין חלקי ביום 6.6.2019 בסך של 6,826 ש"ח. על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 11,671 ש"ח. בנוסף, אני מחייבת את הנתבע בסך של 2,150 ש"ח בגין הוצאות ניהול ההליך.

אני מורה על חידוש ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל לשם ביצוע השטר בסכום החוב כפי שנקבע בפסק דין זה. המזכירות תשלח עותק של פסק הדין לצדדים, אשר ימציאו עותק לתיק ההוצאה לפועל שמספרו 514829-11-18.

תשובת התובע בעיניין הייתה "אני רואה זאת לראשונה ואין לי שמץ של מושג". הנתבעת מוסיפה וטוענת כי החשבונית המקורית אשר הונפקה בגין רכישת הרכב, הונפקה ביום 21.6.13 על ידי חברת H. Maier Automobil המוכרת בגרמניה (להלן: חשבונית מאייר – נספח ד' לכתב ההגנה), בעוד שהחשבונית הפיקטיבית הוצאה מספר ימים לאחר מכן, ביום 25.6.13, על ידי חברת יוניטריידר, ללא כל מספר זהוי לחברה (ח.פ.) וללא פירוט תשלום מס מקומי בגין העסקה, דבר המעיד עשרות מונים על אי-אמתות החשבונית (להלן: חשבונית יוניטריידר – נספח ג' לכתב ההגנה).

הינה כי כן, אף הנתבעת איננה חולקת על כך שהמחיר המוצהר היה בגדר סביר, אם כי ברף הנמוך, אלא שכאמור, לא שאלת סבירות המחיר היא העומדת להכרעה, אלא – מהו ערכו של הרכב שיובא על ידי התובע לשימוש עצמי לצורך חישוב המיסים החלים עליו? כלומר, מהו המחיר ששולם על ידי התובע בעד הרכב? בטרם אדרש לשאלה זו, יש לבחון את טענות הצדדים באשר לנטל ההוכחה ובאשר לשאלת קבילותה של חשבונית מאייר עליה נסמכת הנתבעת.

...

ולגופו של עניין: לאחר עיון בכתבי הטענות ובחומר הראיות ולאחר שמיעת העדויות וטענות ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את טענות התובע על פני אלו של הנתבעת ומשכך, דין התביעה להתקבל, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

ראה ת.א. (מחוזי חיפה) 634/02 לעיל, בפסקה 43: "הלכה היא שהחלטה מנהלית צריכה להיות מבוססת על תשתית עובדתית. התהליך המוביל ליצירת תשתית של עובדות, כאמור בבג"צ 897/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד נ(3) 50, כולל ארבעה מבחנים: ראשית, איסוף הנתונים. בענייננו, רשות המכס אספה את הנתונים באמצעות חיקור הדין בגרמניה. שנית, השייכות לעניין – הרשות חייבת להבחין בין נתונים ששייכים לעניין ובין כאלה שאינם. המסמכים עליהם התבססה היו ענייניים וקשורים לנושא. שלישית, אמינות הנתונים – הכוונה כאן היא למבחן הראיה המנהלית. מבחן זה, כאמור, הוא גמיש, וכולל גם עדויות שמיעה, עם זאת אין להתבסס על כל שמועה פורחת. הרשות המנהלית רשאית לסמוך על נתונים הנוגעים לעניין שאדם סביר היה סומך עליהם. ורביעית, ראיות מהותיות – התשתית צריכה להיות מוצקה במידה מספקת כדי לתמוך בהחלטה. גם כאן מופעל מבחן של סבירות. הכוונה היא שבית המשפט יבחן האם כל הנתונים הרלוונטיים שנאספו יש בהם כדי להביא רשות סבירה לידי המסקנה שאותה קבעה הרשות המנהלית הלכה למעשה. זאת, גם בשעה שבית המשפט עצמו היה מגיע לממצא אחר על סמך אותה תשתית עובדתית.

הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וכן הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪.

הבדיקות שביצעה התובעת עבור הנתבעת התבצעו במעבדת התובעת שהנפיקה חשבוניות, כרטסת הנהלת חשבונות על שם הנתבעת וקבלות עבור התשלומים.

בהקשר זה, אני רוצה להפנות לע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל (ניתן ביום 15.3.11- פורסם במאגרים), שם נקבע, בין היתר, כי: "[...] כידוע, במצב שבו אדם מיתכחש לחתימתו על כתב ערבות, נטל השיכנוע בנוגע להוכחת אמתות החתימה מוטל על כתפי הטוען לכך (ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499 504 (1996) (להלן: פרשת אבו סאלח); ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני, פ"ד לד (2) 309 312 (1979); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע''מ נ' רחמים בע''מ, פ''ד מז(3) 240 261 (1993) (להלן: פרשת בנק הפועלים); יואל זוסמן דיני שטרות 40 (מהדורה שישית, 1983) (להלן: זוסמן-שטרות);" באשר לדרכי ההוכחה כי אדם חתם על כתב ערבות, נקבע שם כי: "קיימות מספר דרכים מקובלות להוכיח כי אדם אכן חתם על כתב ערבות (פרשת אבו סאלח, עמוד 505; פרשת בנק הפועלים, עמוד 261; אליהו הרנון דיני ראיות 143-145 (1984) (להלן: הרנון)). הדרך האחת היא כאשר קיימת עדות ישירה למעמד החתימה. דרך אחרת היא על-ידי השוואה בין החתימה השנויה במחלוקת לבין חתימתו של אותו אדם, הידועה כאמיתית. בהשוואה זו יכול בית המשפט להסתמך הן על מראה עיניו והן על חוות דעת של גרפולוג מומחה. דרך אפשרית נוספת היא לזמן עדים אשר יעידו באורח בלתי אמצעי ומתוך היכרות עם חתימתו של אותו אדם, כי אכן מדובר בחתימתו. דומה כי דרכים אלו אינן בבחינת רשימה סגורה וייתכנו דרכים נוספות אשר באמצעותן ניתן יהיה להוכיח את אמתות חתימתו של אדם על כתב ערבות, ובילבד שיכללו אלמנטים ראייתיים חצוניים למסמך שהחתימה עליו שנויה במחלוקת..." כפי שיפורט להלן, סבורני כי בנסיבות דנן, לא עמדה התובעת בנטל להוכיח כי החתימה על גבי ההסכם היא של נציג הנתבעת ו/או אחר מטעמה.

...

בהקשר זה, אני רוצה להפנות לע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל (ניתן ביום 15.3.11- פורסם במאגרים), שם נקבע, בין היתר, כי: "[...] כידוע, במצב שבו אדם מתכחש לחתימתו על כתב ערבות, נטל השכנוע בנוגע להוכחת אמיתות החתימה מוטל על כתפי הטוען לכך (ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499 504 (1996) (להלן: פרשת אבו סאלח); ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני, פ"ד לד (2) 309 312 (1979); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע''מ נ' רחמים בע''מ, פ''ד מז(3) 240 261 (1993) (להלן: פרשת בנק הפועלים); יואל זוסמן דיני שטרות 40 (מהדורה שישית, 1983) (להלן: זוסמן-שטרות);" באשר לדרכי ההוכחה כי אדם חתם על כתב ערבות, נקבע שם כי: "קיימות מספר דרכים מקובלות להוכיח כי אדם אכן חתם על כתב ערבות (פרשת אבו סאלח, עמוד 505; פרשת בנק הפועלים, עמוד 261; אליהו הרנון דיני ראיות 143-145 (1984) (להלן: הרנון)). הדרך האחת היא כאשר קיימת עדות ישירה למעמד החתימה. דרך אחרת היא על-ידי השוואה בין החתימה השנויה במחלוקת לבין חתימתו של אותו אדם, הידועה כאמיתית. בהשוואה זו יכול בית המשפט להסתמך הן על מראה עיניו והן על חוות דעת של גרפולוג מומחה. דרך אפשרית נוספת היא לזמן עדים אשר יעידו באורח בלתי אמצעי ומתוך הכרות עם חתימתו של אותו אדם, כי אכן מדובר בחתימתו. דומה כי דרכים אלו אינן בבחינת רשימה סגורה וייתכנו דרכים נוספות אשר באמצעותן ניתן יהיה להוכיח את אמיתות חתימתו של אדם על כתב ערבות, ובלבד שיכללו אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שהחתימה עליו שנויה במחלוקת..." כפי שיפורט להלן, סבורני כי בנסיבות דנן, לא עמדה התובעת בנטל להוכיח כי החתימה על גבי ההסכם היא של נציג הנתבעת ו/או אחר מטעמה.

בהינתן האמור, סבורני כי לא ניתן לקבוע, כי החתימה על גבי ההסכם היא חתימת נציג הנתבעת עבד ו/או אביתר כפי טענת התובעת.

סוף דבר בהינתן האמור, אני דוחה את התביעה.

בכתב ההגנה המתוקן הועלתה לראשונה הטענה כי תחילת יחסי הצדדים ביולי 2017 הייתה בהתקשרות של הנתבע עם תובע 1 כקבלן משנה וכנגד חשבוניות.

בהעדר הודעה על תנאי עבודה נטל ההוכחה לגבי עניין השנוי במחלוקת מהעניינים לפי סעיף 2 לחוק מוטל על המעסיק, ובילבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר.

הנתבע הסתמך על תלושי השכר שלטענתו משקפים נאמנה את המצב לאמיתותו (סעיף 19 לסיכומים).

...

לסיכום הנתבע ישלם לתובע 2 את הסכומים שלהלן: פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה – סך 2,500 ₪.

הנתבע ישלם לתובע 1 את הסכומים שלהלן: פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה – סך 2,500 ₪.

בפסק הדין הסופי ובכפוף להכרעה ברכיב פיצוי בגין אובדן קצבאות נכות יוחלט אם להותיר את ההחלטה לחלוקת העלות על כנה או לשנותה בהתאמה להכרעה ברכיב תביעה זה. נוסף לסכומים בסע' ‎97 ישלם הנתבע לתובע 2 את הוצאות ההליך בסך 3,000 ₪ תוך שלושים יום, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.