נטל ההוכחה בהתייצבות בלשכת שירות התעסוקה

בהקשר לכך ציין הנתבע כי בחודש 03.2016 החלה התובעת להתייצב בלישכת שירות התעסוקה.

הינה כי כן, הגם שבעניין זה נטל ההוכחה מוטל עליה, מהראיות שהניחה התובעת לפנינו לא הוכח כי היא הייתה נוכחת ועבדה בעסק של אחיה באופן סדיר ותנאי זה אינו מיתקיים בעיניינה.

...

משכך הם פני הדברים – אין לראות ביחסים שנוצרו כיחסי עובד מעסיק אלא כ"סיוע משפחתי", ולא מעבר לכך: התובעת לא החליפה אף אחד ואף אחד לא החליף אותה כשסיימה לעבוד; לא הוכח שהייתה ירידה כל כך משמעותית בהיקף העבודה עד שנדרשו פיטורי התובעת; ייתכן שהתובעת עזרה לאחיה בסופר והוא בתמורה נתן לה לקחת מוצרים מבלי לשלם; לא שולמו לתובעת תנאים סוציאליים; האח העיד כי את עבודתה הנטענת של התובעת הוא מבצע כיום ובוודאי שלא היה מביא לשם כך עובד; ולסיכום – לא הוכח בפנינו כי מדובר על מערכת יחסים מחייבת בין עובד לבין מעסיק.

לנוכח האמור לעיל – אנו קובעים כי לא נתקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובעת לבין אחיה, ובדין לא הכיר הנתבע בתקופת העבודה אצל האח כתקופת אכשרה מזכה לצורך קבלת דמי אבטלה.

אשר על כן, תביעת התובעת שבפנינו נדחית.

"הפניית אדם לעבודה על ידי לישכת שירות התעסוקה מחייבת אותו להתייצב במקום העבודה ולעשות מאמץ סביר בתום לב לעבוד". (דב"ע נג/91-3 מחמד אבו גאמע ואח' נ' שירות התעסוקה פד"ע כה 297).

נטל ההוכחה רובץ על המערער, להראות כי נהג "כאדם המחפש עבודה". בעניינינו, אין חולק כי המערער כלל לא פנה למעסיק ולא טרח לבדוק באיזה עבודה מדובר ומה דרישותיה.

...

המערער לא הביא כל ראיה לסתור את האמור בפרוטוקול הוועדה ודינה של טענה זו להידחות.

סיכומו של דבר, התנהלותו של המערער מצביעה על כך שיש לראות בו כמי שלא עשה מאמץ סביר בתום לב לעבוד.

אשר על כן, הערעור נדחה.

במסגרת מכתב דחיה מיום 8/8/19, דחה הנתבע את תביעת התובע לקבלת דמי אבטלה מן הטעם שלא צבר את תקופת האכשרה הנדרשת כתקופת האכשרה המזכה בדמי אבטלה ומן הטעם שלפי בדיקה שנערכה הוא לא עבד כשכיר שמעבידו היה חייב לשלם עבורו דמי ביטוח, בשנה וחצי שקדמו לתחילת התייצבותו בלישכת שירות התעסוקה.

עוד נקבע בפסיקה, כי נטל ההוכחה מוטל על בן המשפחה הטוען כי היחסים בין בני המשפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית הדדית, וכי עליו להראות כי היחסים במהותם הם יחסי עובד ומעביד (ראה דב"ע לג/0-59 הנ"ל; עב"ל 20034/98 המוסד לביטוח לאומי - שמואל הרצליך, עבודה ארצי, כרך לב[3], 365).

...

נראה לי מקוטע.

לסיכום מהאמור לעיל עולה בין היתר כי התובע אשר לא קיבל מהבן או מהאח פיצויי פיטורים ו/או שאר זכויות המגיעות לעובד, לא הציג הסכמי עבודה בינו לבין הבן ו/או בינו לבין האח, לא הציג רישומי ימי עבודה שלו אצל הבן או אצל האח, לא תמך, בשום ראיה חיצונית או אחרת את טענתו כאילו קיבל את שכרו מהבן ומהאח במזומן, לא הוכיח כי בעסק של הבן ו/או בעסק של האח אכן היו צמצומים במועד בו הנפיקו לו את מכתבי הפיטורים, לא ידע לציין שמות של עובדים שעבדו עימו אצל הבן או האח, והשתמש בכלי העבודה שלו ולכן ובשים לב לטעם שמצאנו בחלק ניכר מטענות ב"כ הנתבע, הרינו קובעים כי התובע לא הוכיח כי התקיימו בינו לבין הבן ו/או בינו לבין האח יחסי עובד מעסיק ולכן הרינו מורים על דחיית תביעתו לקבלת דמי אבטלה.

הוצאות משפט -בנסיבותיו של תיק זה הרינו סבורים כי היה מקום לחייב את התובע בהוצאות משפט אולם בסופו של יום החלטנו לא לעשות מאחר והנתבע לא ביקש זאת.

החל מחודש נובמבר 2019 התייצב התובע בלישכת שירות התעסוקה, וקיבל דמי אבטלה.

בסיכומיו טען התובע כי גירסתו זו לא הופרכה וכי היה על הנתבע לזמן את הפקידה בלישכת התעסוקה כדי להוכיח כי לא דיווח לה על תחילת עבודתו, וזאת בהיתעלם מכך שנטל ההוכחה מושת עליו (על התובע).

...

דיון והכרעה לאחר בחינת כתבי הטענות, שקילת הראיות והעדויות שהובאו לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי לא הוכח קיומם של יחסי עובד – מעסיק, בתקופה הרלוונטית, בין התובע לבין אביו בנגריית חמוד דיב (להלן: "הנגרייה"), ונסביר: תפקיד התובע: לטענת התובע ואביו, עבד התובע כנגר מקצועי ובשכר גבוה יחסית בשים לב לרמתו המקצועית בהשוואה לאחיו העובד שנים בנגרייה.

עם זאת ולאור האמור לעיל, לא שוכנענו כי התובע עבד כעובד שכיר אצל אביו.

סיכומו של דבר משלא הוכח קיומם של יחסי עובד מעסיק ולא הוכחה נחיצות עבודת התובע בנגרית אביו, לא עמד התובע בנטל ההוכחה שהיה עובד מבוטח בענף נפגעי עבודה.

התביעה נדחית.

במסגרת מכתב דחיה מיום 17/8/21, דחה הנתבע את תביעת התובע לקבלת דמי אבטלה מן הטעם שלא צבר את תקופת האכשרה הנדרשת כתקופת האכשרה המזכה בדמי אבטלה ומן הטעם שלפי בדיקה שנערכה הוא לא עבד כשכיר אצל אביו - "עומרי נאזם מוסטפא" שמעסיקו היה חייב לשלם עבורו דמי ביטוח, בשנה וחצי שקדמו לתחילת התייצבותו בלישכת שירות התעסוקה.

התובע היה נכון, לאור הערות בית הדין בסיום ישיבת ההוכחות, לחזור בו מתביעתו לדמי אבטלה אם הנתבע היה חוזר בו מטענתו כי התובע עצמאי ולא שכעיר, אלא שהנתבע דחה הצעה זו. להלן, בתמצית, טענות ב"כ הנתבע: התובע אשר בהתאם לפסיקה, עליו הנטל להוכיח כי היתקיימו יחסי עובד מעסיק בינו לבין העסק (של אביו), לא הרים נטל זה ולכן יש לדחות את תביעתו.

...

התובע היה נכון, לאור הערות בית הדין בסיום ישיבת ההוכחות, לחזור בו מתביעתו לדמי אבטלה אם הנתבע היה חוזר בו מטענתו כי התובע עצמאי ולא שכעיר, אלא שהנתבע דחה הצעה זו. להלן, בתמצית, טענות ב"כ הנתבע: התובע אשר בהתאם לפסיקה, עליו הנטל להוכיח כי התקיימו יחסי עובד מעסיק בינו לבין העסק (של אביו), לא הרים נטל זה ולכן יש לדחות את תביעתו.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ובשל הסתירות הרבות שמצאנו בגרסאות המוקדמות שנתנו התובע ואביו, אל מול הגרסאות המאוחרות שנתנו וכן בשל הסתירות שמצאנו בין העדויות של העדים השונים ובהעדר רישומים על ימי העבודה, העדר הסכם עבודה, העדר הוכחה על אופן תשלום ה"שכר" והבעיות שמצאנו בתלושי השכר הרינו קובעים כי התובע לא הצליח להוכיח כי היה בגדר "עובד" בעסק של אביו, לצורך קבלת דמי אבטלה כאשר מקובלת עלינו עמדת הנתבע גם אשר לכך שמהעדויות ומחומר הראיות עולה כי כל עזרה שהושיט התובע לעסק (ככל שהושיט עזרה כלשהי) הרי שהוא עשה זאת במסגרת עזרה משפחתית בעוד שבכל הקשור למחפרון ולהפעלתו הוא שימש כעצמאי וזאת בין היתר לנוכח הסיבה בשלה נקנה המחפרון, העובדה שהתובע הוא שהיה אחראי על ניהול הזמנת העבודות עבור המחפרון, הוא שהפעילו והוא שהיה גובה את התשלום על עבודת המחפרון.

למניעת ספקות נבהיר כי לא מצאנו, כי עובדת הנפקת תלושי השכר (הבעייתיים כפי שציינו) לתובע ו/או העברת תשלומים ו/או הפקדות בגינו,מוכיחות במקרה זה ומהטעמים שפרטנו במסגרת פסק דיננו, כי התובע היה שכיר בעסזקו של אביו.

הוצאות משפט בנסיבותיו של תיק זה, מקום בו התובע לא רק שלא הוכיח את טענתו כי היה בגדר עובד שכיר בעסק וככזה זכאי לדמי אבטלה, אלא שבחר להביא עדים רבים מאוד אשר בחלקים רבים מעדויותיהם, לא הותירו עלינו רושם מהימן, תובע אשר בחר לסתור, במסגרת תצהירו ו/או עדותו, חלקים שלמים מהודעתו לחוקר, כשהכוונה כמובן לאותם חלקים שהיו בעייתיים מבחינתו עת ביקש לשכנע אותנו כי יש לקבל את תביעתו, החלטנו כי יש מקום לחייבו ולו בחלק מהוצאות הנתבע ולכן הרינו מחייבים אותו לשלם לנתבע את הסכומים הבאים: סכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט.