נתבע 2, בן מישפחה של נתבעת 1, אשר ייצג הן את הנתבעת והן את התובעים בהסכם המכר, התרשל בכך שניסח הסכם מכר למכירת ממכר שלא קיים, בכך שפעל בנגוד עניינים והעדיף את טובת נתבעת 1 על פני טובת התובעים ושיחרר כספים שהוחזקו אצלו בנאמנות, למרות שלא הושלם רישום המגרשים, ולמרות שלנתבעת 1 נותר חוב בגין היטל השבחה בסך 135,000 ₪, שאותו היא סירבה לשלם.
הניסיון של התובעים להנות מפירות העסקה, ובד בבד להיתנער מהאחריות, העלויות הנילוות ומהסיכון שנטלו על עצמם במסגרתה, תוך הטלתם על הצד שכנגד (ר' עמ' 29 ש' 1-13), מהוה ניסיון לאחוז את החבל משני קצוותיו – להנות מעסקה במחיר נמוך ממחיר השוק, לא לבטלה, ומבלי לשאת בעלויות הממשיות למימושה.
...
אולם, אין במועד דרישת התשלום כדי ללמד בהכרח על המועד שבו בא לעולם החיוב בהיטל ההשבחה, ומבלי להכריע בסוגיה זו, אני סבורה כי בנסיבות העניין, ומאחר והן התובעים והן הנתבעת, כפי שפורט לעיל, לכל אחד אשם תורם באשר ליישום חלקו, באופן שהאריך את העסקה, ובשים לב לנוסח ההסכם, על הצדדים לשאת במשותף בהיטל ההשבחה, בסכום של 25,000 ₪ לכל צד.
במועד שבו התקבלה דרישת התשלום של היטל ההשבחה, בשנת 2015 וכ-6 שנים לאחר החתימה על הסכם המכר, כאמור, הנתבעת עדיין הייתה "רשומה" כבעלת הזכויות במגרש, ובהתאם לכך, היא זו שקיבלה את דרישת התשלום ולא התובעים.
לנוכח האמור לעיל, אני מקבלת באופן חלקי את התביעה בעניין זה, ומורה על הפיכתו של הסדר הביניים שהוסכם בין הצדדים להסדר קבוע ועל נשיאה משותפת של הצדדים בתשלום היטל ההשבחה, בחלוקה שווה ביניהם.
לסיכום:
לאחר שהתייתרו יתר הסעדים, למעט הסעד הכספי, מצאתי כי דין התביעה הכספית להידחות בכללותה, למעט רכיב היטל ההשבחה שהוסדר בין הצדדים כמימון ביניים ויש להשאירו כפי שבוצע.
