העבודה כללה הכנסת כעשרים טונות של חול לחלק האחורי של הגינה, אלא שבהיעדר גישה נוחה של כלי רכב ממונע לחלק האחורי של הגינה משטחו של השכן, ביקשו הפועלים של הנתבעת, מהתובעת, להכניס את רכבם דרך החצר של התובעת עד לאיזור סמוך למקום העבודה, וזאת על מנת להעביר את שקי החול מעל גדר החוצצת בין שטח התובעת לשטחו של השכן.
בשלב מסוים, הפועלים ביקשו ממנה להביא להם כוסות מים, התובעת ניאותה לכך, אך כאשר יצאה מביתה וניגשה לפועלים, שער החניה (להלן "השער") המצוי בשטחה נפל על רגלה לאחר שפורק על ידי הפועלים.
שכנה של התובעת, שלא היה נוכח בעת הארוע (כמו יתר העדים פרט לתובעת), העיד כי בתום יום העבודה שלו, סיפרו לו שהתובעת ניפצעה כתוצאה מנפילת שער עליה בשל העבודות שבחצרו (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 20-19), וכשהגיע לבדוק את מצבה של התובעת הבחין במו עיניו כי שער חצרה של התובעת פורק ושהוא מצוי על הריצפה (עמ' 8, לפרוטוקול, שורות 23-22; עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 13-12; עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 7-5).
בנגוד לעמדת הנתבע, הוכח במאזן ההסתברויות כי העבודה בוצעה במהלך יום העבודה על ידי עובדיה של הנתבעת, כך שיש מקום להחיל את הוראות סעיף 13 לפקודת הנזיקין ולחייב את הנתבעת בנזקיה של התובעת, אגב דחיית התביעה כנגד הנתבע שלא היה מעורב כלל במהלכים שהביאו לארוע הנזיקי.
...
מסקנה נוספת המתבקשת מקביעה זו היא שהקשר הסיבתי בין הנזק וההתרשלות ברור ואינו מצדיק ניתוח נוסף, וכן ברור מהדברים שאין הצדקה לייחס אשם תורם כלשהו לתובעת, שכן לא ידעה שהשער פורק על ידי התובעים בניגוד לדעתה.
אפילו לא היו כך הדברים, סבורני כי בנסיבות העניין ניתן להטיל אחריות ישירה על הנתבעת, שנמנעה מקביעת כללים ברורים של הזמנת עבודות המיועדות לחברה, כללים הנוגעים לאופן ביצוע העבודה במהלך יום העבודה ומחוץ לשעות העבודה, שימוש בכלי הנתבעת או בסממנים המזהים אותה על מנת להפריד בין העבודה והחברה, פיקוח על העובדים – ובפרט מנהלי החברה שנאסר עליהם לקחת עבודות במהלך יום העבודה, וכן מניעת הישנות המקרה (שכבר קרה בעבר, עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 17-7).
סיכום הדברים, הנתבעת תשלם לתובעת את הסך של 85,000 ₪ בצירוף הוצאות ההליך (חוות דעת ואגרה) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהנזק.
