נזקי שורשי עץ פיקוס בדירה בקומת קרקע בבניין משותף

לעניין העיכוב ברשום הבניין כבית משותף והפיצוי הנידרש – זכות התביעה בגין כך נתונה אך ורק למתקשרים בהסכם הקומבינאציה; לתובעים לא נגרם נזק; הבניין רשום כיום כמעין בית משותף באופן בו לכל הערת אזהרה זהוי ספציפי לדירה; העיכוב שחל נובע מטעמים ביראוקראטיים בערייה ואצל המפקחת על הרישום ולא עקב מעשה או מחדל של הנתבעת; עו"ד דרזנר, מטעם הנתבעים, פעל בסבירות ומתוך שיקולים שבטובת הדיירים, במטרה להשלים את הליך הרישום במהירות האפשרית; לכן, לא מגיע כל פיצוי בשל אי הרישום ומכל מקום סכום הפצוי המוסכם הוא בלתי מידתי ויש להפחיתו.

התפוסה: ריקה/חלקית, סוג התפוסה (ציין) חדר אשפה, חדר עגלות, לובי" המילים "חדר אשפה" ואילך רשומים בכתב יד. בסעיף 5.1.3 בהסכם הקומבינאציה נרשם: "5.1.3. בקומת הקרקע יהיה לובי כניסה, מקומות חניה, מחסנים וגינה בלבד" בסעיף 8 בהסכם הקומבינאציה נרשם: "8. התחייבויות הקונה – בנייה על פי המפרט:

לא שוכנעתי כטענת הנתבעים כי שורש הליקוי טמון בשורשים של עצי הפיקוס מהטעם שהדבר לא הוכח באופן מספק.

אין הדבר דומה כמובן לרישום הבית המשותף בלישכת רישום המקרקעין, אולם גם אין הוא בטל בשישים.

...

לנוכח כלל השיקולים שלעיל, אני סבורה כי יהיה נכון לקבוע פיצוי של 3,000 ש"ח עבור כל דירה הנכללת בתביעה זו ובסך הכל 10 דירות, ובכפוף להסדר הדיוני שהושג.

סוף דבר עלות התיקונים שאינה שנויה במחלוקת בהתאם לרשימת הפלוגתות וההסכמות עומדת על סך של 65,900 ש"ח (לא כולל מע"מ , 10% פיקוח ו- 15% רווח קבלני).

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט (נוספות על חוות הדעת) ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪ ש"ח. כלל הסכומים יחולקו בין התובעים לבין עצמם, לפי הבנתם, או בהתאם לקביעות המפורשות בפסק דין זה, לפי העניין.

התובעים, אח ואחות, הם בעליהם של 4 מתוך 6 דירות בבית המשותף שברחוב בן גוריון 37, בני ברק (להלן: "ביניין 37").

במהלך חודש פברואר 2015 או בסמוך לכך, פנתה הנתבעת למר שמאי אמנט, בן זוגה של תובעת 1 ומי שאף משמש ועד הבית של ביניין 37 (להלן: "מר אמנט"), בבקשה לאפשר לקבלן מטעמה, הצד שלישי, צ'יקו בן חור (להלן: "הקבלן") לעבור עם מחפרון (בובקאט) בשביל הכניסה של ביניין 37 לצורך עבודות בניה אותן ביצעה הנתבעת בדירתה/בקומת העמודים שמתחת לדירתה.

היא טוענת כי שורשיו של עץ פיקוס גדול שבבניין 37 הגיעו לכל נקודה במערכת הביוב וגרמו להצפות חוזרות ונישנות של שתי מערכות הביוב, הן זו של ביניין 37 הן זו של ביניין 35.

שמעתי את עדויותיהם של מר אמנט ומר גביזון וראיתי את התמונות בהם ניראו אותם שטחי קרקע בחצר ביניין 37 לאחר שעבר עליהם המחפרון - האדמה הפוכה ומפוזרים שברי אבנים כמו גם חומרי בניה לרב (ת/2, ת/4).

משהוכח לפני כי הנזקים למערכת הביוב, שעלות תקונם היתה 4,000 ₪ (ראו חשבונית מס/קבלה מיום 16.4.15 של ג.י. לבנין ופיתוח, נספח לכתב התביעה), נגרמו על ידי העבודות שבוצעו בדירתה של הנתבעת, עליה לשאת בעלות התיקון בסכום האמור כפי היתחייבותה.

...

כן נאלצו להגיש תביעה זו, לשלם אגרה ולהתייצב עם עדיהם לשני דיונים בבית המשפט (לדיון השני שהתקיים בתאריך 22.3.16 לא התייצב תובע 2 מטעמים המפורטים בפרוטוקול ובהחלטתי מיום 19.1.16).

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעים, יחד ולחוד, סכום של 7,523 ₪.

פסק דין התובעים הנם הבעלים של דירה בקומה ראשונה של ביניין משותף והנתבעים 1, 2 (שייקראו להלן ביחד: "הנתבעים") מתגוררים אף הם באותו בנין ודירתם נימצאת בקומת הקרקע.

בתביעה זו תובעים התובעים מכל הנתבעים פיצוי של 30,000 ₪ עבור נזקים שנגרמו להם משורשי עצי פיקוס שהיו שייכים לנתבעים ואשר סירבו לעקרם ובסכום זה לחייב גם את הנציגות בשל חוסר טפול בזמן אמת - הכל כפי שיפורט, בין היתר, להלן: למעלה מ-8 שנים סובלים התובעים מהצפות של מי ביוב החודרים לביתם ומציפים את דירתם עקב סתימות חוזרות ונישנות של קו הראשי של הביוב של הבניין ועקב טפול ופתיחת הסתימה כל פעם מחדש.

...

לאחר עיון בכתבי הטענות שהוגשו על ידי כל צד במשפט זה, לאחר עיון בחומר הראיות ובעדויות הצדדים, אני מחליט לחלק את פסק הדין לשניים: תחילה יינתן פסק הדין בין התובעים ובין נציגות הבית - לה מייחסים התובעים טענות נפרדות מאלו המיוחסים לנתבעים- ופסק דין זה בין צדדים אלה, יתייחס הן לתביעתם של התובעים נגד נציגות הבית והן בתביעה הנגדית של נציגות הבית נגד התובעים.

באשר לתביעת התובעים נגד נציגות הבית וכפי שהתרשם בית המשפט מהעובדות שהובאו על ידי התובעים מחד ועל ידי נציגות הבית מאידך - מחליט בית המשפט, שיש לדחות את תביעת התובעים נגד נציגות הבית ושיש לקבל את התביעה הנגדית של נציגות הבית נגד התובעים - זאת מן הנימוקים הבאים: א) אין חולק בין הצדדים, שהתובעים סבלו מהצפות מי ביוב ואין גם חולק, שהקביעה היא שהצפות אלו נגרמו כתוצאה משורשי עצי הפיקוס שהיו שייכים לנתבעים.

ג) כמו כן, אני מחייב את התובעים (הנתבעים שכנגד) הנ"ל לשלם לנציגות הבית הנ"ל הוצאות משפט בסך של 400 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

על כן, לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים, אלעד זילכה ו-יערית זילכה, שניהם ביחד ו/או כ"א מהם בנפרד לשלם לתובעים: **** בטיטו, אבלין בטיטו - לשניהם ביחד ו/או לכ"א מהם בנפרד את הסך של 7,573 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה - 4/11/2010 - ועד התשלום בפועל.

לאור מידת ההוכחה (הצעות מחיר בלבד) שהציגו התובעים ולאור העובדה, שהתובעים לא הציגו מסמך או הוכחה כלשהי שאכן עשו דבר מה על מנת להקטין את הנזק על ידי תיקון הנזקים החלטתי שלמעט הסכום בו חייבתי את הנתבעים - אין מקום לחייב את הנתבעים בהוצאות נוספות.

דירת התובעת המסומנת כתת חלקה 1 מצויה בקומת הקרקע בבית המשותף, והחצר האמורה מקיפה את דירת התובעת.

באשר למערכת הביוב, טענו הנתבעים כי היא נפגעה עקב שורשי עצים בני עשרות שנים שחדלו לצנרת ופגעו בה, וכי הפגמים הנטענים על ידי התובעת, באופן כללי, נובעים מהזדקנות הבית שהוא בן 80 שנה.

אומר כי השתכנעתי הן ממראה עיני בביקור במקום והן מחוות דעתו של מר הופמן, כי אכן הריצוף החמיר במידה רבה ובאופן קשה את הנזקים ועובדה היא כי עתה קיימת רטיבות בחדר נוסף בדירת התובעת, שבו אין קיר בידוד דבר המלמד כי בעבר היתה רטיבות רק באותו חדר שבו נבנה קיר הבידוד בדירת התובעת.

לפיכך, בכל הנוגע לריצוף שניבנה בצד הדרומי של הבניין, סבורני כי חובתם של הנתבעים לתקן את הליקויים באופן שנקבע על ידי המהנדס הופמן, זאת כדי להסיר את הליקוי שיצרו.

...

לאור כל האמור, אני מורה כדלקמן: באשר לריצוף שבוצע בחצר הדרומית, יתקנו הנתבעים ויבצעו את כל העבודות שקבע המהנדס הופמן בחוות הדעת שנתן.

כאמור לעיל, התביעה בכל הנוגע לרטיבות שבתקרת חדר הכביסה, נדחית.

אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את אגרת המשפט, 2/3 מהסכומים ששלמו עבור חוות הדעת של מר ברגמן, ומר הופמן, כאשר הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומם ועד התשלום המלא בפועל, וכן 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כשכר טירחת עו"ד, כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לטענת התובע, הנתבעות אחראיות לפצותו על הנזקים ברכב, נתבעת 1, נציגות הבית המשותף (להלן:- "הנציגות"), היות והנזק נגרם מרכוש שבבעלות בעלי הדירות ובאחיותם ונתבעת 2 (להלן:- "המבטחת"), מבטחת הנכס שבשטחו נגרמו הנזקים לרכבו.

אצלנו קומה חמישית עשו סגירה וכל הסגירה עפה והתנפצה על כל החנייה.

מר עמר עצמו העיד, כאמור, כי לאחר הארוע נעשתה פנייה לרשות המקומית, אשר לא ציינה סכנה מיוחדת בנוגע לעצים וכי העצים בבניין מתוחזקים על ידי גנן, אשר מטפל בעצים וגוזם אותם לפי הצורך ואף מחוייב לגיזום שלוש פעמים בשנה.

לא הייתה כל מניעה, במיוחד לאור המועד בו הודע למשיבה על הארוע, לברר מה סוג העץ שקרס, מצב שורשיו, אם ניטע בקרקע לא מתאימה, אם נתקף במחלה כלשהיא, מה היה מצב צמיחתו קודם לארוע ונתונים נוספים שהיה בהם כדי להצביע על הגורם לתאונה, כמו גם השוואה לעצים מאותו סוג הנטועים, אם נטועים, לאורך אותו רחוב או בתחום המועצה במקומות אחרים.

כך נקבע בתא"מ (ירושלים) 31684-03-10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עריית ירושלים (פורסם בנבו 19.7.10) : "הפסיקה בנוגע לאחריות בגין נפילת עצים מגוונת, וזאת כפונקציה של נסיבות כל מקרה ומקרה. בע"א 3021/95 גרינבלט נ' בית הספר החקלאי (תק-על 97(1) 113), נימנע בית המשפט העליון מקביעת נורמה כללית ואחידה בנושא זה, והסתפק בקביעה כי בנסיבות אותו מקרה יש להטיל אחריות על הנתבעת מן הטעם שהיה מדובר בעץ עתיק, ומן הטעם שלא הונהג אצל הנתבעת נוהל פקוח על עצים. הכלל שהתגבש בפסיקת הערכאות הנמוכות הוא שעל בעליו של עץ מוטלת חובת זהירות מושגית, אך אחריות במקרה קונקריטי תוטל רק כאשר מדובר בעץ שניתן היה לצפות את קריסתו (ראו – תא"מ (שלום ת"א) 22611/08 אלדן נ' נציגות הבית המשותף והאסמכתאות המובאות שם – פורסם באתר דטה חוק ומשפט). בת.א. (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' עריית חיפה (תק-מח 2004(3) 1365), נדון מקרה שבו עץ אקליפטוס נפל עקב סערה. בית המשפט פסק כי מכוח היות הערייה בעלים ומחזיק במקרקעין הרי שהיא אחראית לנזקים הנגרמים כתוצאה מנפילות עצים בשטחה. ברם בית המשפט הוסיף כי הערייה יכולה לסתור את "חזקת החובה" אם תראה שעשתה מאמץ ראוי כדי לאתר עצים מועדים לפורענות ולגזום אותם.

בת.א. (שלום ת"א) 120516/00 אליצור נ' רשות לשמירת הטבע (פורסם באתר דטה חוק ומשפט), נדון עניינו של עץ פיקוס גדול ורחב בדים אשר לפתע נבקע וחלקו נפל על התובעת ובעלה בעת שהללו נפגשו בגן השלושה.

...

בנוסף, האירוע מתיישב עם המסקנה שנציגות לא נקטה זהירות סבירה ולפיכך חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו ועל הנציגות נטל הראיה שלא התרשל.

" ככל שהדבר נוגע לקביעת בתי המשפט, כי מדובר בדבר מסוכן, או הדבר מדבר בעדו, שאז נטל ההוכחה עובר לשכמי הנתבע, הרי שקביעת בית המשפט נעשית בסופו של דבר, לאחר שהובאו לפניו כלל הראיות, כאשר במקרה דנן, איני סבורה, כי היתה מניעה כלשהי לפיה התובע יציג ראיות כלשהן הנוגעות לעץ שנפל, בפרט ככל שהדבר נוגע לתכונות מיוחדות שהיו לעץ, באופן שבו יועבר הנטל לשכמי הנתבעים, זאת כאמור, כאשר התובע עצמו הינו מי שמשמש כחבר וועד הבית, כך שאין לוועד הבית עדיפות כלשהי באיתור המידע על פני התובע.

סוף דבר, התביעה נדחית.