נזקי רכוש עקב הנחת חפצים על רכב בחניה

תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי; "נזק גוף" –מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שיכלי לבות פגיעה בהתקן הדרוש לתיפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעץ ארוע תאונת הדרכים; "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד; חוק הפיצויים, מציג מספר חלופות להגדרת תאונת דרכים, כאשר החלופה העיקרית כאמור לעיל, מדברת על "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בספרו של א. ריבלין "תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים" (מהדורה 5, 2020) בעמ' 208-206, (להלן: "ריבלין") נאמר כך: "הכניסה לרכב והירידה ממנו הם בגדר 'שימוש' לוואי הן על פי המבחן הייעודי שהוצע עוד בפרשת שולמן והן על פי הגישה התחבורתית שנתקבלה על ידי התיקון השמיני לחוק משנת 1990 . גישה זו האחרונה רואה בפעולות אלה חלק מן הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. תיקון מס' 8 מנה מפורשות את הכניסה לרכב והירידה ממנו בגדר השמוש ברכב ובכך סטה מנוסח הצעת החוק שנמנעה מלכלול אותם בגדר השמוש ברכב.

כך למשל, נקבע כי נהג אשר יצא מרכבו על מנת לבדוק את שלומם של נפגעי תאונת דרכים, ובתוך כך נפגע מרכב חולף, אינו נחשב למי שניזוק עקב שימוש ברכבו שלו (ראו: רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 6 (8.11.2007)); וכן כי המתנה בסמוך למיניבוס חונה אינה מהוה התחלה של פעולת ה"נסיעה", וזאת על אף שהעלאתם של נוסעים אל המיניבוס החלה זה מכבר (ראו: רע"א 3149/09 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סקאפי, פסקה 4 (19.7.2009); וכן ראו: רע"א 6904/11 שרביט נ' מטרודן בע"מ, פסקה 6 (14.2.2012)).

לדבריו: "כשהייתי קרוב לשם אני זוכר נכון. ראיתי את הרכב, הרכב עצר לפניי... והסתכל על החפץ שהיה באמצע הכביש, אז הוא עצר, בנתיב החרום, ואז כבר הדלקתי את איתות החרום, כשהייתי שם ליד הרכב, הרכב נסע... ובדיוק שתי שניות לאחר שהרכב נסע, הגיע האופנוע, לקח את החפץ מאמצע הכביש...נהג האופנוע נפל... והאופנוע נסע לכווני." (עמ' 123) התובע טען כי האופנוען הרים את החפץ מאמצע הכביש ולכן הוא איבד שליטה על האופנוע ונפל.

בעדותו בבית המשפט התובע לא נחקר בעיניין ספציפי זה של פגיעת האופנוע במתלה קודם לפגיעה בו, אם כי הוא אישר את ההנחה שהוצגה לו בשאלה כי הוא הגיע לכיוון החפץ, אופנוע התקרב, וזה הדבר האחרון שהוא זוכר.

...

" (הדגשות שלי – א.פ.) נוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי בנסיבות ענייננו לא מתקיימת הדרישה לפיה קיים קשר בין פעולת הטיפול ברכב לפעולת הנסיעה או המשך הנסיעה, זאת מאחר שהרמת המתלה מהכביש לא הייתה הכרחית להמשך הנסיעה, ובפרט שמדובר בהסרת מכשול מהדרך שלא היה חיוני להמשך הנסיעה של רכב התובע.

במכלול הנסיבות כאמור לעיל, אני קובע שהתובע לא היה משתמש ברכבו שבוטח על ידי הנתבעת 2 בעת התאונה, ומכאן שהחבות מוטלת על כתפי הנתבעים 1 ו-3, מבטחת הקטנוע בפוליסה לביטוח חובה ונהג הקטנוע.

בנוסף, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, תשלם הנתבעת 1 לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25,000 ₪.

התובעת , חברת ביטוח שהתאגדה כדין בישראל , ובמועדים הרלוואנטיים לתביעה דנן היא ביטחה את רכבו של מר ארקדי זגורסקי ( להלן : המבוטח) , בביטוח ניזקי רכוש .

בתאריך 25/11/2016 , נפגע רכבו של המבוטח , כשהוא חונה בחנייה מוסדרת , מחפצים /זכוכיות שנפלו מגובה ( להלן: ארוע הנזק).

התמונות עליהן מסתמכת התובעת להוכחת הטענה כי הנזק לרכב נגרם מנפילת הזכוכית של הקולט , אינן מוכיחות דבר כאשר כל שצורף הוא שברי זכוכית על שימשת הרכב של המבוטח , ללא צלום סביבת הרכב שהיה בה כדי לבסס את הטענה באשר למהות הזכוכית שנפלה על רכבו של המבוטח.

התובעת בטיעוניה , בשאלה זו , ואף ביחס לכלל טענותיה לגבי התביעה , יוצאת מנקודת ההנחה כי קיים נתון שאיננו במחלוקת , והוא שהנזק נגרם ע''י אותו נכס שבשליטת הנתבע , קרי קולט השמש ,עניין עובדתי הטעון הוכחה , שכלל לא הוכח , ובעניין זה אין לי אלא להפנות לתוכן תצהירו של המבוטח כפי שצוטט לעיל .

...

דיון והכרעה: אתחיל , קודם כל , בטענה כי בנסיבות העניין יש להחיל את הכלל של " הדבר מדבר בעדו" כאשר סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע את הדברים הבאים: " בתובענה שהוגשה על נזק והוכח כי לתובע לא הייתה ידועה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק , וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו , ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע על הנתבע הראיה  שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק  התרשלות שיחוב עליה".     --- סוף עמוד  3 ---   על מנת להחיל את הכלל של , הדבר מדבר בעדו, על הטוען להראות קיומם של שלושה תנאים: האחד שלתובע לא הייתה ידיעה או שלא הייתה לו היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לאירוע הנזק , השני  הוא שהנזק נגרם ע''י נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו , והשלישי ,שנראה לבית המשפט כי אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה כי הוא נקט אמצעי זהירות.

אמנם נסיבות קרות האירוע אינן ידועות , אך לא בוססה כלל הטענה כי מדובר בנזק שנגרם ע''י נכס שבשליטת הנתבע , עניין שבעובדה הטעון הוכחה ואין בראיות התובעת כדי לבסס טיעון זה. גם המבחן השלישי , קרי המסקנה כי נראה שבנסיבות העניין , הדבר מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט אמצעי זהירות , איננו מתקיים .

סיכומו של דבר , התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה לביסוס העובדות שבבסיס כתב התביעה , ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי , ועל כן , דין תביעתה דחייה , וכך אני מורה.

לטענת התובעים, רכבם היה במצב עמידה בחניה, וניזוק עקב נסיעה לא זהירה לאחור של נהגת הרכב השכור.

בה נכתב בישירות ובפשטות: "יצאתי רברס על רכב שמספרו... נכנסתי בטמבון" לצד ההודעה נחזית חתימתה לכאורה.

(7) ברשותו ביטוח, להנחת דעתו של המפקח, לגבי כלי הרכב לתקופת תקפו של הרשיון (8)  ברשותו ביטוח, להנחת דעתו של המפקח, לגבי חפצי הנוסעים ומטענם; הוראה זו לא תחול לגבי משרד להסעות העוסק בהשכרת רכב לנהיגה עצמית; צו הפיקוח כשלעצמו בסעיף 19(7) אינו מציין איזה סוג ביטוח נידרש מכוחו האם ביטוח רכוש או ביטוח חובה ואין מיגבלה לשונית לכלול בגדריו גם ביטוח רכוש.

למשמעותה של איבחנה ולכך שכמדובר בתביעה בתורת הבעלים הרי שנידרש שאדם יהיה אחראי לעוולת זולת כדי לחייבו השוו כב' השופטת פרוקצ'יה בר"ע (מחוזי ירושלים) 159/95 אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ נ' עופר שנהב (פורסם בנבו, 10.09.1995)‏‏ שם הוטעם במפורש כי תבעו "בתורת בעלים " וכי "חברת ביטוח לא צורפה כצד לתביעה" סברתי שהתוצאה לפיה יכלול המושג ביטוח בצו הפיקוח גם ביטוח רכוש ראויה ומתיישבת עם תכלית האסדרה ונחיצותה בתחום זה גם משלש הסיבות הבאות :א. זאת התוצאה הנגזרת מפרשנות תכליתית ב. זאת התוצאה הנגזרת ממה שדרש המפקח להנחת דעתו בנוהל שפירסם בהתאם לצוו הפיקוח ושלפיו נידרש כסוי בפועל ג. במקרה זה התוצאה המחילה את על הצדדים את הדין החל על ביטוח רכוש עולה גם ממכתב הדחיה ומהמונח מבוטח בו השתמשו לרקע חוזה השכיות ואבהיר זאת נהיגה ברכב השכור, קל וחומר אם המדובר ברכב שכור על בסיס יומי היא פעילות בעלת סיכונים מוגברים ולפרקים מיוחדים למשתמשים בדרך גם משום היכרות ספציפית שלא אחת מועטה יותר עם כלי הרכב ספציפי שהפעם נימסר להשכרה, וגם משום שאין המדובר בנזק לרכושו של הנהג דבר שעלול לעיתים לתמרץ לעודף סיכונים .

...

במקרה דנן לא ראיתי להתיר לה תרופה דרסטית של התנערות מפיצוי על יסוד טענתה סתמית להיעדר שיתוף פעולה.

לטעמי אין לאפשר לחרוג מתוצאה המקבילה לתנאים המגולמים בסעיף 24 על יסוד תניות החוזה להשכרה במקרה שלפני .

סוף דבר מכל הנאמר לעיל , לגוף התביעה הוכח אשם הנתבעת 1 ואף הוכחו נסיבות המחייבות את הנתבעת 2 דהיינו חברת ההשכרה לפצות מפורט בסעיף 9 לכתב התביעה ולמעשה כמפורט בגוף הפרוטוקול של הדיון היום הייתה הארכת דיון שלא לצורך עקב כשל בניסוח התביעה ע"י מבטחת .לפנים מהדין לא יוטלו במקרה זה הוצאות לטובת מדינה תוך התראה מפני תוצאה צפויה זאת אם תישנה תקלה משבשת דומה החלטה נתנה במעמד הצדדים ניתן היום, ט"ז טבת תש"פ, 13 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.

המבטחת תבעה פיצוי בגובה הסכום ששילמה למבוטחתה התובעת (23,994 ₪) והתובעת תביעה פיצוי בגובה הישתתפות עצמית, כינון והפסד הנחת העדר תביעות (8,208 ₪).

לאור מידת הסיכון להתרחשות נזק לאדם ולרכוש כתוצאה ממעופם של חפצים ברוח אל מול העלות הזעומה של אמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט כדי למנוע סיכון זה (להכניס את החפצים שבמרפסת אל תוך הדירה או לקשור אותם!), יש לקבוע כי הייתה אף צריכה לצפות את היתרחשות הנזק.

"העובדות היחידות שראו עיניי זה חפצים של שפוץ שהיו מונחים על מכוניתי ועל מיגרש החניה וחלק מהם גרם לנזק. זו העובדה היחידה. כל היתר זה היקשים מתוך דברים. היקש אחד זה שראיתי פועלים .... אין שום אופציה אחרת, שכאן שכן אחר לא עשה שפוץ" (עמ' 11).

...

משלא הוכיחו התובעות כי מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין התרשלות הנתבעת לבין הנזק לרכב, נדחית טענת הרשלנות.

התוצאה משלא הוכחה כי הנתבעת ביצעה עוולת רשלנות, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעות לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לפניי תביעה לחיוב הנתבע בפצוי כספי בגין ניזקי רכוש-רכב והפסדים על רקע תאונת דרכים.

לטענת התובעת, לאחר שהחנתה את רכבה במקביל למדרכה מצד שמאל, היא יצאה מרכבה ועמדה מאחורי חלקו האחורי של רכבה על מנת שרכבים שנוסעים בכביש יחלפו ואז תוכל להוציא דברים מהדלת הימינית הקדמית של רכבה.

עמדו בפניה התובעת מספר אפשרויות כדי למנוע את הסיכון, מלבד הוצאת חפציה מצידו השמאלי של הרכב: למשל על ידי הנחת החפצים במושב האחורי השמאלי או על ידי מציאת חניה שלא תצריך פתיחת דלת הפונה לכביש.

...

דיון והכרעה על יסוד כל החומר המונח לפניי, לרבות סרטוני התאונה שהציג כל אחד מהצדדים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, מהנימוקים המפורטים להלן, באופן תמציתי בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976: לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהן באופן בלתי אמצעי, אני קובע כי גרסתו של הנתבע לגבי אופן קרות התאונה הינה מסתברת יותר מאשר גרסתה של התובעת.

בהקשר זה אומר כי איני מקבל את גרסתה של התובעת כי פתחה את דלת רכבה ורק כאשר התכופפה רכב הנתבע פגע בדלת רכבה.

סיכום התובעת תשלם לנתבע בגין הוצאותיו בסך 600 ₪, וזאת תוך 30 יום.