נזקי רכוש לרכב אזרחי עקב חוסר זהירות ונהיגה רשלנית

עת הגיעה סמוך לחניה בצד ימין החל רכב התובעת לבצע פניה ימינה כאשר לפתע, וללא התראה, הגיע מאחור רכב הנתבעת, לא שמר מרחק מרכב התובעת שפנה ימינה, ופגע בו בחוסר אחריות ורשלנות בצידו הימני האחורי תוך שהוא גורם לו נזקים.

ביום הדיון הוגשה הודעה מטעם הנתבעת ובה היא מדווחת כי נגד נהגת התובעת הוגש כתב אישום בגין סטיה מנתיב סיעה בנסיבות ממחמירות, נהיגה בחוסר זהירות והתנהגות הגורמת נזק והיא הורשעה בגינו.

נפסק כי פס"ד פלילי מרשיע משמש כראיה קבילה גם במשפט אזרחי שאחד מבעלי הדין בו נעדר כל זיקה להליך הפלילי, כאשר לזרותו של אותו בעל דין להליך הפלילי יש נפקות בדמות אפשרות מקילה להתיר לו להביא ראיות לסתור את פסה"ד הפלילי, משום שלאותו בעל דין לא הייתה שעת כושר להביא ראיותיו לפני ביהמ"ש בהליך הפלילי [ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, פ"ד מט (1) 208 (1974)]].

תקנה 40 לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961 קובעת כי "(א) לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". תקנה 41 לתקנות התעבורה מוסיפה וקובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעתו או כשהוא מתחל לנוסע ולא יסטה מקוו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בביטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". תקנה 21 היא תקנה כללית המטילה חובת זהירות על עובר דרך ומורה כי על עובר דרך להתנהג באופן שלא "יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך"; "יגרום נזק לאדם או לרכוש"; "יפריע את התנועה ולא יעכבנה" או יסכן חיי אדם".

...

אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

תקנה 51 לתקנות התעבורה מדגישה את החובה לנסוע בדרך במהירות סבירה וכלשון התקנה : " לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". לנוכח תנאי הכביש והעובדה כי קבעתי שהנתבעת נסעה במהירות שאינה תואמת לנסיבות הראויה אני סבורה כי תרומת הרשלנות של הנתבעת מגיעה כדי 20% וכך אני קובעת.

אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,270 ₪, שכ''ט עו''ד בסך 2,000 ש''ח החזר אגרה ששולמה וכן ההוצאות בגין שכר העדים שפסקתי במהלך הדיון שהתקיים לפניי.

לפניי תביעה לפצוי בגין ניזקי רכוש לרכב עקב תאונת דרכים ביום 23.9.20 בין רכב פרטי לאוטובוס.

נוסף לאמור, סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח- 1968 כדלקמן: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה." "חובת הזהירות" שהיא גם נורמאטיבית בדין הפלילי והאזרחי אינה חובה "חד-פעמית", אלא היא "חובה מתמשכת" לאורך כל זמן הנהיגה וחובה מטילה אחריות שלא להישען על התמרור הנגדי או על הנתיב הפנוי תוך עצימת עין לסובב או על פרשנויות להתיר מחטפי דרך וסיכון .

אוטובוס של " 19 טון " המכונה על ידי נהג האוטובוס "קיר בטון " לא יכול לסכן נוסעיו ונוסעי רכב אחר, ולכן הגם שעיקרה של האחריות בעצם התימרון באמצע הנתיבים בזוית והנסיעה לאחור בחוסר זהירות רבתי, הנה של התובע, הרי שלו הייתה נסיעתו של נהג האוטובוס זהירה ושקולה, צופה פני תימרון של רכב העומד בצורה מעוררת ספק, היה עוצר מספיק זמן ומספיק מרחק ביחס לתנועת הרכב שמולו, כדי לאפשר הבנת כוונת התובע בעל המונית שתמרונו לא בהכרח צפוי לאשורו, ומאפשר לו באדיבות נסיעה לאחור או כל תימרון נידרש.

...

הוראות סעיף 68 לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן: "(א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; ..." לאחר שעיינתי בעדויות הצדדים, בתמונות, ובחנתי הגרסאות היטב החלטתי לקבוע כי האחריות לקרות התאונה ונזקיה תחולק באופן הבא : 85% על התובע ו15% על נהג האוטובוס וזאת מנימוקים הבאים: גרסת נהג האוטובוס הועדפה בכל הנוגע לנסיעת התובע לאחור, והגעתו בזווית אל מול נתיב האוטובוס, גרסה זו עולה בקנה אחד עם מכלול הראיות ובכללן העדויות ומכלול המובא בפני בית המשפט, ובשיקול ההסתברות במאזן ההסתברות בדין האזרחי .

(ש 18, 24 עמ' 1 לפרוטוקול ) אני קובע כי אין מדובר רק בתחילה אלא בתמרון מהיר לאחר שחלף נהג המונית התובע על פני הפנייה המבוקשת להורדת התלמיד .

לאור האמור : · הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,863 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד פסיקתם.

· נוסף לאמור תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪, הוצאות חוות דעת מומחה בסך 1,170 ₪ וכן אגרת בית משפט כפי ששולמה.

תאונת הדרכים אירעה ביום 15.02.2017 בין כלי רכב, מ"ר 80-354-12 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת בביטוח ניזקי רכוש (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 17-940-13 שבעת התאונה היה בבעלות הנתבע 1 ונהוג בידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

הגם שב"כ הנתבעים טען במהלך ישיבת ההוכחות כי ישנה מחלוקת משנית לעניין האחריות מבחינת רשלנות תורמת של נהגת רכב התובעת (עמ' 3, שורה 25 לפרוטוקול), הרי שבפועל על פי היתנהלותו של ב"כ הנתבעים הן בכתב ההגנה, הן בשאלות שהפנה לנהגת רכב התובעת והן בסיכומיו, ניכר כי אין כל מחלוקת אמיתית לעניין האחריות לקרות התאונה.

אקדים ואומר כי מחיקת סעיף עבירה של נהיגה בחוסר זהירות מכתב האישום נגד הנתבעת 2 אינה מהוה בנסיבות העניין עילה להפחתת אחריותה של הנתבעת בדיון האזרחי, ובטח ובטח שאינה יכולה להוות עילה להטלת אחריות או אשם תורם על נהגת רכב התובעת.

...

לפיכך, אני קובע כי הוכח מעל למאזן ההסתברויות כי האחריות לקרות התאונה חלה במלואה על הנתבעת 2.

על כן, דין התביעה להתקבל במלואה כנגד הנתבעת 2.

התובעת תשלם לנתבע 1 הוצאות כאמור בסעיף 6.2 לעיל בסך של 1,000 ₪.

עילת התביעה היא פיצוי בגין נזק רכוש, שניגרם לרכב התובעת, מסוג יונדאי, מ"ר34-756-66 (להלן: רכב התובעת) בעקבות תאונת דרכים, בה היה מעורב רכב נתבע 2 מסוג טויוטה, מ"ר 28-399-37 (להלן: רכב הנתבעים), נהוג בידי נתבע 1 (להלן: הנתבע).

לטענתה, התאונה התרחשה באשמת הנתבע, שנהג ברשלנות, בחוסר זהירות ובניגוע לתקנה 40 לתקנות התעבורה וכי מיד לאחר התאונה הנתבע היתנצל בפניה ואמר לה שטעה.

דיון והכרעה מכח הכלל במשפט האזרחי כי "המוציא מחברו עליו הראיה" - נטל השיכנוע מוטל על התובעת.

...

סוף דבר משנתתי משקל שווה לעדויות ולראיות מטעם הצדדים, מצאתי כי כפות המאזניים נותרו מעויינות.

המשמעות היא שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע אחראי לתאונה ומשקבעתי שבתיק קיים "ספק שקול" - אני קובעת כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל לפתחה להוכיח במאזן ההסתברויות, כי הנתבע אחראי לתאונה ולנזקים שלטענתה נגרמו לרכבה.

משכך, דין התביעה להידחות.

רקע: בפני תביעה כספית ע"ס של 30,858 ₪ בגין ניזקי רכוש אשר נגרמו לרכב התובע כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 15.12.2020 ברח' הגעתון בנהריה (להלן: "התאונה"), בה היו מעורבים רכב התובע מסוג ניסאן מ.ר. 18-067-33 (להלן: "רכב התובע"), ורכב הנתבעים מס' 1 ו-2 מסוג פולקסוואגן מ.ר. 96-127-26 (להלן: "המונית").

התובע עוד טוען כי האחריות על התאונה מוטלת על הנתבע 1 בשל חוסר זהירותו ותוך הפרת חובה חקוקה עת נהג בנגוד לחוקי ותקנות התעבורה, התפרץ אל עבר נתיבע נסיעת התובע תוך עלייה על קו הפרדה ואי תנועה ונהג בחוסר זהירות ולא כפי שנהג סביר היה נוהג באותו מקרה.

הנתבעת מס' 3 עוד טוענת כי התובע לא נקט באמצעי זהירות סבירים והארוע הנטען נגרם כתוצאה מרשלנותו וחוסר זהירותו הבלעדית של התובע, ובכך האחריות בגין ארוע התאונה והנזקים שנגרמו לו הנם של התובע בלבד.

יחד עם זאת - נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, נקבע במשפט אזרחי עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". לעניין זה נקבע בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, בעמ' 598 (1986), כי דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות ונחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע עד לשכנוע של 51%.

...

מנגד, הנתבעים מס' 1 ו-2 טענו בהודעת צד שלישי, וכן בכתב הגנתם, כי ככל וימצא בית המשפט כי עליהם לפצות את התובע בגין נזקיו בעקבות אירוע התאונה, הרי שעל הנתבעת מס' 3 להשתתף בפיצוי ואף לשפות את הנתבעים מס' 1 ו-2 מכוח היותה המבטחת של רכב הנתבעים.

סוף דבר לאור כל האמור, משקבעתי כי האחריות לאירוע התאונה רובצת על כתפי הנתבעים ומאחר שאין מחלוקת בנוגע לשיעור הנזק מאחר שזה לא נסתר בראיות כלשהן והיות שהתובע צירף חשבוניות וחוות דעת שמאית ביחס לנזקיו ועמד בנטל ההוכחה, אני מורה על קבלת התביעה ומחייבת את הנתבעים 1 ו-3, יחד ולחוד, לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה, קרי סך 30,858 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 19.04.2021, ועד למועד התשלום בפועל.

הודעה לצד שלישי: אני מקבלת את ההודעה לצד ג' במלואה וקובעת כי צד ג' חייבת לשפות את המודיעים, הנתבעים מס' 1 ו-2, במלוא הסכומים שנפסקו כנגדם במסגרת התביעה העיקרית בסך של 30,858 ₪, בצירוף אגרת בית משפט בגין התביעה בסך של 796.38 ₪ וכן בצירוף אגרת ההודעה לצד ג' בסך של 406 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 4,637 ₪.