התובעת הנה בעלת רכב מ.ר 7113385 (להלן: "רכב התובעת" / "הרכב"), הגישה תביעה כספית, נזיקית ע"ס 14,508 ₪, כנגד הנתבעים – ועד מקומי צופית והחברה המבטחת אותו.
עוד למדתי מן העדויות, כי באותו מקטע דרך, נסלל הכביש באופן קעור, וזאת על מנת ליצור מעין תעלה שתנקז את המים הזורמים מן השדות החקלאיים הסמוכים, אל בור הנקוז.
אציין, כי עדותו של נהג התובעת, חוזקה משמעותית בעדות העדה מטעם הנתבעים, גב' גולדשמידט, אשר הקריאה על דוכן העדים הודעת ווטספ שנשלחה בקבוצת המושב, בבוקר הארוע המדובר (26.12.19), כשעתיים לאחר שרכב התובעת עבר בשער, לפיה השער ניסגר לתנועה, עקב הצפה.
גירסתו של נהג התובעת הובאה לפני הנתבעים במסגרת ההודעה על תאונה, שהועברה והייתה ידועה להם, ובה נכתב "ביציאה משער הישוב, שלולית בוץ גדולה על הכביש, המגן התחתון של המנוע בקדמת הרכב והמספר נתלשו ונגרם נזק לחלק זה + לחיישן קרבה...עקב הגשים העזים נוצר סחף של בוץ ומים ביציאה מהישוב, הרכב עבר אך נפגע בגחון בחלק הקידמי". יתרה מכך, גם בכתב התביעה, כפי שהובא ברישא לפסק דין זה, נטען כי הארוע היתרחש בעת שהכביש היה מוצף.
ברי, כי נקודת המוצא היא, כי כשמדובר בקטע כביש שהוא באחריות הנתבע 1, הרי באחריותו לדאוג לתחזוקתו התקינה, לרבות הסרת מפגעים ותיקון כל הטעון תיקון, ולרבות בכל הנוגע לנקוז מי הגשמים, ונראה כי הנתבעים אינם חולקים על כך.
בפסק הדין שניתן ב - ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עריית בני-ברק, מג(3) 343 (1989), נכתב כי "הראיה הנסיבתית להתרשלות המשיבה היא, כאמור, עובדת קיומן הממושך והחוזר ונשנה של ההצפות, שמשמעותה אי-נקיטת צעדים סבירים כדי למנוע תופעה מתמדת של סיכון בטיחותי ושל אובדן נוחות הפוגע באנשים, שהעירייה צריכה הייתה, בנסיבות המתוארות, לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להפגע מתופעת הצפת הרחוב". באותו מקום נכתב גם כי "לעירייה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכת הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בה, היא המתחזקת את המערכת והאחראית להפעלתה הסדירה, ולה נגישות בלעדית אליה". נוכח כך מצא בית המשפט להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבעת באותו מקרה, וזאת על מנת לסתור את הטענה כי התרשלה בתחזוקת המערכת ובאופן שגרם למפגע נשוא אותה תביעה.
...
ברי, כי נקודת המוצא היא, כי כשמדובר בקטע כביש שהוא באחריות הנתבע 1, הרי באחריותו לדאוג לתחזוקתו התקינה, לרבות הסרת מפגעים ותיקון כל הטעון תיקון, ולרבות בכל הנוגע לניקוז מי הגשמים, ונראה כי הנתבעים אינם חולקים על כך.
בפסק הדין שניתן ב - ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, מג(3) 343 (1989), נכתב כי "הראיה הנסיבתית להתרשלות המשיבה היא, כאמור, עובדת קיומן הממושך והחוזר ונשנה של ההצפות, שמשמעותה אי-נקיטת צעדים סבירים כדי למנוע תופעה מתמדת של סיכון בטיחותי ושל אובדן נוחות הפוגע באנשים, שהעירייה צריכה הייתה, בנסיבות המתוארות, לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להיפגע מתופעת הצפת הרחוב". באותו מקום נכתב גם כי "לעירייה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכת הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בה, היא המתחזקת את המערכת והאחראית להפעלתה הסדירה, ולה נגישות בלעדית אליה". נוכח כך מצא בית המשפט להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבעת באותו מקרה, וזאת על מנת לסתור את הטענה כי התרשלה בתחזוקת המערכת ובאופן שגרם למפגע נשוא אותה תביעה.
שוכנעתי, לפיכך, שעלה בידי התובעת להוכיח את התרשלותה של הנתבע 1, שהובילה למפגע שגרם לתאונה, ושלא עלה בידי הנתבעים לסתור הראיות לעניין זה.
יחד עם זאת, מצאתי לייחס לנהג רכב התובעת אשם תורם – על שבחר להיכנס לשלולית הגדולה שחסמה את הדרך, וזאת כאשר כנהג סביר ומיומן וכמי שמכיר את המושב ואת תופעת היקוות המים השער המזרחי לו, היה עליו לצפות את הסכנה שבכניסה לשלולית, שאת עומקה ואת המסתתר בה מתחת לפני המים, לא היה בידיו לדעת.
סוף דבר:
אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת בגין נזקיה סך של 9,904 ₪, בתוספת אגרה כפי ששולמה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.
