נזקי גוף – זכות קיימת או עתידית של החייב

חוק המחאת חיובים תשכ"ט-1969 קובע בסעיף 1 (א) כי: זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה.

קיים כאמור קושי בכך שאיסור ההמחאה מוגבל לתביעות נזיקיות בלבד, וככל שיש הגיון באיסור הנידון מדוע לא יחול גם בתחומי משפט נוספים? ניתן ליגרוס כי האבחנה בין ענפי המשפט מוצדקת מחמת כך שכאשר מדובר בנזקי גוף האנטרס הצבורי עלול להפגע אם הנפגע ימכור תביעה מבוססת היטב במחיר זול באופן שהנפגע ייפול לנטל על החברה.

כן דומה כי מימוש הזכות נעשה שלא בתום לב ועל מנת להיתחמק מקיומם של עיקולים על זכויות בעל הרכב- כך התובע לא סיפק כל הסבר לכך הכיצד מכתב הדרישה הראשון שהוצא לנתבעת לפצוי בגין התאונה נשוא התובענה דנן- הוצא ע"י בעל הרכב עצמו באמצעות בא כוחו, וזאת על אף שלטענתו של התובע המחאת הזכות לטובתו כבר הייתה בתוקף! הינה כי כן, רק לאחר שהנתבעת הודיעה לבעל הרכב כי קיימים עיקולים על הכספים ו/או הזכויות העתידיות בגין התאונה- או אז נזכר התובע בהמחאת הזכות, שנחתמה כביכול כ- 4 שנים קודם לדרישת הפצוי.

...

דיון והכרעה: אקדים את המאוחר, באומרי כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת העדר יריבות בין התובע ובין הנתבעת, לאור העובדה כי אין להמחאת הזכות שנעשתה בין בעל הרכב ובין התובע- כל תוקף משפטי.

התוצאה מהאמור לעיל היא כי התובע אינו בעל זכות התביעה, באשר זכות זו נתונה לבעלים של הרכב; ודין התביעה להידחות על הסף מחמת היעדר יריבות בין התובע ובין הנתבעת.

לאור התוצאה אליה הגעתי אני מורה כי הכספים אשר הפקידה הנתבעת בקופת בית המשפט, על פירותיהם, יושבו לידיה, באמצעות בא כוחה.

לטענת רמ"י מהסיכום הנ"ל עולה, כי גם אם קיימת התחייבות של הרשות, הרי שתנאי ההקצאה אמורים להיקבע לאור התנאים והנהלים הקיימים ברמ"י בעת ההקצאה.

בעיניין זה נאמר בספרו של המלומד ד"ר אליהו וינוגרד, צוי מניעה  התשנ"ג-1993 כרך ראשון עמ' 81 – 82 כדלקמן: "צו מניעה הוא סעד. אין הוא יוצר זכות מהותית חדשה, אלא רק בא לסייע במימוש ובהגנה על זכויות קיימות או על זכויות שתיווצרנה בעתיד.

וכן נאמר בע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, מג(3) 840 (1989), כדלקמן: " הרי עצם רעיון המניעה המונח ביסוד תרופת צו-המניעה - בין צו לא-תעשה ובין צו- עשה - מחייב במקרה מתאים את מתן הצוו לא רק לשם מניעת המשך הנזק שכבר התחיל אלא גם את מניעתו עוד בטרם התחיל". על מנת לבחון את הקף ההגנה שנדרשה ע"י התובעת באמצעות צוי המניעה, עובר למתן צוי המניעה אסקור תחילה את כתב המרצת הפתיחה הנ"ל של התובעת שלגביו ניתן פסק הדין המוסכם נשוא צוי המניעה.

להצהיר כי למבקשת ניתנה על ידי המשיב מספר 1 – מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") הרשאה לתיכנון תקפה ומחייבת, וכי כל עוד המבקשת ממשיכה לפעול ולקדם את הליכי התיכנון, כפי שהמבקשת נוהגת בפועל, לא ניתן לשלול או לפגוע בזכויותיה של המבקשת בקרקע הכלולה בתכנית, ובהתחייבות המינהל בגינה, ולחלופין לחייב את המינהל להאריך או לחדש מעת לעת את ההרשאות לתיכנון שניתנו למבקשת בהתאם לתנאיהן המקוריים, עד לסיום הליכי התיכנון, ובסיום הליכי התיכנון למסור למבקשת הקרקע.

עוד עולה בבירור, כי הצוים האמורים לא נתבקשו על ידי התובעת "עד תום עתודות הכרייה". אף מסעיפי גוף המרצת הפתיחה עולה, כי הדיון היתמקד בטענת התובעת, כי רמ"י התחייבה כלפיה במסגרת הסכם הרשאה לתיכנון (שנחתם עובר לכניסתו לתוקף של חוק חובת מכרזים) למסור לה את הקרקע בהתאם לכללי ונהלי המינהל, ובהתאם לטענה זו עתרה התובעת לצוי המניעה נשוא פסק הדין המוסכם, הכל כדלקמן: כך למשל בסעיף 3.6 להמרצת הפתיחה הנ"ל, ציינה התובעת כדלקמן – "ד. בתאריך 27.9.93 כותב מנהל מחוז הצפון במינהל מר א. רובינשטיין לב"כ הקבוץ כי - הואיל ונערך כבר ביום 14.2.93 הסכם הרשאה לתיכנון עם חברת מחצבי אבן הכולל אופציה להקניית זכויות, אין רלוואנטיות לחוק חובת מכרזים". בתאריך 19.4.94 כותב מר חומש נהל אגף משתכנים במינהל כי הסכם ההרשאה לתיכנון נחתם "עפ"י נהלי המינהל" וכי בנסיבות אלה ברור שההתקשרות עם מחצבי אבן אינה מנוגדת לחוק חובת מכרזים.

...

הטענה נדחית.

לו חפצה התובעת בתקופה ארוכה יותר מעבר ל- 20 שנה כפי שניתן לטענתה למחצבות אחרות, היה עליה לפנות בערוצים המתאימים לכך, קרי פנייה למסלולים חלופיים לקבלת פטור להתקשרות במכרז בענף המחצבות – "ועדת ביין" מכוח תקנה 25(29) לתקנות חובת המכרזים תשנ"ג – 1993, ובמסלול חלופי ל"ועדת השניים" לפי תקנה 25(4) לתקנות הנ"ל. לאור האמור לעיל דין התביעה להידחות.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ההליך בסכום כולל של 20,000 ₪.

ודוק, התוצאה של שיחרור החייב האחר מובנית למצב של ריבוי חייבים בחיובים בלתי מצטברים – היא קיימת בין אם מדובר בשניים (או יותר) החייבים "חיוב אחד", ובין אם מדובר בשניים (או יותר) החייבים חיובים שונים; בין אם החיובים הם "יחד ולחוד" ובין אם החיובים הם "בנפרד" וכיו"ב. מכאן שתופעה זו מתקיימת גם כאשר מבטחת הניזוק והמזיק חייבים בחיובים בלתי מצטברים, ומבטחת הניזוק משפה את הניזוק על מלוא הנזק שניגרם לו (כאשר התשלום הוא חלקי, השיחרור חלקי בהתאמה).

הוא נועד להבטיח את מלוא זכויותיו של הניזוק לפצוי על פגיעתו, ולא למעלה מכך; הוא מכוון לממש את חיובו של המזיק לפצות על הנזק, אך לא מעבר לגבולות אחריותו הוא; והוא נועד לאפשר למיטיב לקבל שיפוי מהמזיק על הטבת הנזק שהעניק לניזוק, אשר לא כוסה על ידי המזיק, והכל בגבולות אחריותו של המזיק.

כך, למשל, סעיף 2 לחוק הטבת ניזקי גוף ("גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אילמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב"; ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638, 645 (1998); רע"א 8364/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פסקה 5 (13.3.2011)); סעיף 9 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות) ("זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב, זכאי הערב לחזור על החייב ולהפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו..."; ע"א 14/85 פקיד שומה חיפה נ' גולדשטיין, פ"ד מא(1) 835, 840-838 (1987); עניין שילר, בעמ' 374-373); סעיף 14 לחוק המישכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המישכון) ("נפדה מישכון לפי סעיף 13 על ידי מי שאינו החייב, זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו..."; ע"א 1685/12 הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גרינברג, פסקה 13 (22.12.2013)); סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי ("...[רשאי המוסד] לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששלמו או שהם עתידים לשלמה"; עניין אלחדד, בעמ' 749; עניין עמית, בעמ' 439-437; דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132, 141 (2006)).

כן ראו גם הוראות סעיף 60 לחוק שירות המדינה ("היה המקרה שחייב את אוצר המדינה לתשלום גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין) או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975, רשאי אוצר המדינה לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששילם או שהוא עתיד לשלמה, עד לשעור הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי") וסעיף 36(א)(2) לחוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים) ("...זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה ובעד כל תשלום אחר שהיא עלולה להתחייב בו מכוח חוק זה, מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם...") שבפסיקה הובעו דיעות שונות ביחס לסיווגן (לעניין סעיף 60 לחוק שירות המדינה ראו עניין איגוד לביטוח.

...

במצב הדברים שנוצר, ובהינתן שהסיבה להיווצרותו נעוצה בפסיקות של הערכאות הדיוניות, ולא בשגגה שיצאה מלפני טבע וחברת הביטוח הזרה, סבורני כי יש לאפשר להן לבחור בין שתי חלופות: ראשית, המשך ניהול התביעה במתכונת שבה הוגשה (להלן: מתכונת הנאמנות); שנית, צירופה של חברת הביטוח הזרה להליך כתובעת נוספת, תוך ביסוס תביעתה על מנגנון התחלוף, כפי שיש להניח שהיה קורה אלמלא פסק דין VIG (להלן: מתכונת התחלוף).

משנתקבל הערעור העיקרי, ממילא דין הערעור שכנגד להידחות, על שני רכיביו.

סוף דבר אם תישמע דעתי, יתקבל הערעור העיקרי וידחה הערעור שכנגד, כאמור בפסקאות 116-115 ו-120 לעיל.

בהסכם השתוף נקבע, בין היתר, כי החלקה תחולק לשני חלקים כך שלכל צד תהא זכות שימוש באחד מהם, וכי זכויות הבניה הבלתי מנוצלות בחלקה, קיימות או עתידיות, יתחלקו בין הצדדים על-פי חלקם היחסי בבעלות.

באשר למאזן הנוחות, נקבע כי הוא אינו נוטה לטובתו של המבקש, שכן הוצאת היתר בניה אינה גורמת כשלעצמה לנזק בלתי הפיך, להבדיל מאשר הבניה מכוחו.

התשובות שהוגשו בהתאם להחלטתי – על-ידי ועדת הערר, הועדה המקומית והמשיבים – מצדדות כולן בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כמו גם בחיובו של המבקש בהוצאות.

לגוף הדברים, אני סבורה שבית המשפט המחוזי שקל היטב במקרה זה הן את מאזן הנוחות והן סכויי העתירה והראה כי שני השיקולים גם יחד אינם נוטים לטובתו.

...

מבלי להקל ראש בנסיבותיו האישיות של המבקש ובמצב הדברים שנוצר, לטענתו, לא שוכנעתי כי המקרה דנן עומד באמות מידה אלו.

לגוף הדברים, אני סבורה שבית המשפט המחוזי שקל היטב במקרה זה הן את מאזן הנוחות והן סיכויי העתירה והראה כי שני השיקולים גם יחד אינם נוטים לטובתו.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

סעיף 60 (א) לחוק הגימלאות קובע: "היה המקרה שחייב את אוצר המדינה לתשלום גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, רשאי אוצר המדינה לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששילם או שהוא עתיד לשלמה, עד לשעור הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי". סעיף 60 (ד) קובע: "לעניין סעיף 86 לפקודת הנזיקין רואים גמלה כזכות הנובעת מחוזה". חוק הגימלאות, אם כן, מקנה למדינת ישראל זכות שיפוי כנגד המזיק בגין הגימלאות המוקדמות שנאלצה לשלם לעובד הניזוק בגין פרישתו המוקדמת עקב התאונה.

אין חולק כי, לפי ההלכה הפסוקה, כאשר קיימת למי שהיטיב נזק זכות שיפוי כנגד המזיק - יש לנכות מהפצוי הנזיקי לו זכאי הניזוק את שווי הטבת הנזק שקבל הניזוק, כדי שהמזיק לא יימצא משלם פעמיים, פעם לניזוק ופעם למיטיב, והניזוק לא יזכה לפצוי כפול, פעם מהמזיק ופעם מהמיטיב.

עוד אין חולק, כי חריג לאמור קיים בהוראת סעיף 86 לפקודת הנזיקין, לפיה אין לנכות מסכום הפיצויים המשתלמים לניזוק סכום ששולם לו או שמגיע לו בשל אותה עוולה מכוח חוזה ביטוח, כאשר, במסגרת הסימטריה בין שלושת הצדדים, למיטיב מכוח חוזה ביטוח אין זכות חזרה כלפי המזיק בהתאם לסעיף 4 לחוק הטבת ניזקי גוף.

הנכוי הוא יציר פסיקה שמקורה בזכות המיטיב, שמשלם את הגימלה, לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי ולמנוע מצב בו המזיק יחויב בתשלום העולה על הנזק שגרם: "בהנתן זכות חזרה, העידר ניכוי עשוי ליגרור חיוב של המזיק בכפל – פיצוי – העומד בנגוד לעקרונות יסוד בדיני נזיקין. אולם, כאשר אין למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק, אין חשש מפני חיוב – יתר כאמור של המזיק, ואזי נשמט הבסיס תחת ההצדקה לנכוי...בעניינינו אין מחלוקת כי למדינה אין זכות חזרה כלפי המבטחת בגין תשלום קצבת השארים למערערת. לפיכך, בהיעדר עגון בחוק הגימלאות לנכוי קצבת השארים מסכום הפיצויים, המסקנה היא כי אין מקום לנכותה" (פסקה 8 לפסק הדין).

...

נקבע כי "מסקנה זו מעוררת קושי, הנובע מכך שסעיף 64(א) לחוק הגמלאות מקנה לאוצר המדינה, כמי שמשלם את הגמלה, זכות חזרה כלפי המזיק. החלת סעיף 64(א) לחוק הגמלאות וסעיף 64(ד) לחוק בו זמנית, דהיינו – מתן זכות חזרה למדינה כלפי המזיק (64(א)) לצד אי – ניכוי ההטבה מסכום הפיצוי שמחויב המזיק לשלם לניזוק (64(ד)) תביא לתוצאה שקשה להלום, ולפיה המזיק יחויב בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם" (פסקה 10).

עיינתי בטענות הצדדים ומסקנתי היא כי דין טענות התובע להידחות.

סיכום התובע אינו זכאי לתשלום פיצויים מהנתבעת והתביעה נדחית.