סעיפים 41א ו- 41ב לפקודה עוסקים בעוולה נזיקית של נזק גופני הנגרם מתקיפה של כלב וזו לשונם:
הוספת סימן ד'1"41.א בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים.
אציין, כי אותם מקרים בהם אדם נפגע פיזית כתוצאה מאותה נביחה הם מקרים מועטים ולרוב במבחן הציפיות, לא יסבור אדם, כי נביחתו של כלבו לכשעצמה תיגרום לאדם אחר לנזק גוף ואף מסיבה זו, הנני סבורה, כי לא ראוי יהיה להטיל, כמסקנה שבמדיניות לקשר סיבתי משפטי , אחריות במקרה של היזק שניגרם כתוצאה מנביחת כלב, אשר מצוי בחצרים סגורים ואין בידו את הכוח לתקוף בפועל.
...
לו אמנם היתה בפי התובע טענה מבוססת בעניין, היה מסכים להצגת הרישיונות על ידי הנתבעים במהלך הדיון והוא אף יכול היה לפנות לרשות על מנת לברר עובדה זו. סביר בעיניי, כי הנתבע, כווטרינר המועצה והנתבעת כווטרינרית שעוסקת בטיפול בחיות מחמד, דאגו לחסן את הכלבים וכל אמירה בעניין זה, לבד מהיותה בלתי רלוונטית לאחר שגם התובע לא מצא מקום לפנות למשרד הבריאות לאחר האירוע, הרי שאין בה כדי להעלות או להוריד לעניין המסקנה המשפטית, שעה, שאין עסיקנן בתקיפה של כלב.
נוכח כל האמור, לא הוכח, כי התובע נפגע כתוצאה מעוולה שעוולו כלפיו הנתבעים ודין התביעה להידחות לפיכך.
התביעה נדחית.
