כך תיאר התובע את הארוע: "יצאתי מלקוח... עם תיק העבודה, באתי להכנס לאוטו, התיישבתי באותו, באתי לשים את התיק ליידי אבל היה שם הרבה ציוד, אז ירדתי מהאוטו, הדלת איתה [צ"ל: היתה – ר.ה.] פתוחה אבל אני לא זוכר את התנעתי את האוטו, יצאתי, פתחתי את דלת הצד, דחפתי את הציוד, שמתי את התיק, באתי להמשיך לנסוע, הדלת ניסגרה לי על היד... הדלת... בצד ימין של האוטו, רכב מסחרי... הדלת לא חשמלית, אבל האוטו היה בירידה ואולי זה השתחרר כי דחפתי את הציוד, באתי לצאת ואיך שיצאתי הדלת נטרקה לי על יד ימין... דחפתי את הציוד עם שתי הידיים, כשבאתי לצאת לא הספקתי להוציא, לא ראיתי את הדלת נסגרת, היא נטרקה על יד ימין לפני שהספקתי להוציא, את יד שמאל הוצאתי."
חוק הפיצויים קובע בסעיף 1 את ההגדרה של המונח "תאונת דרכים", כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" ואת ההגדרה של המונח "שימוש ברכב מנועי" כך: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".
שני הצדדים מפנים בסיכומיהם להלכה הפסוקה בסוגיה זו, שנקבעה ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני [נבו, 12.05.2019] (להלן: הילכת פלוני), הקובעת שני שלבים של בחינת הארוע: תחילה, יש לבחון אם השמוש הרלבנטי נעשה בתוך מיתחם זמן השמוש, קרי, בין נקודת הזמן שבה החלה הכניסה לרכב, ועד לנקודת הזמן בה תמה הירידה ממנו.
בהילכת פלוני נדון עניינו של ניזוק אשר הגיע לנמל התעופה, החנה את רכבו, יצא ממושב הנהג וניגש לפתוח את דלת המושב האחורי כדי להוציא את מטענו האישי שהיה מונח שם. תוך כדי פעולה זו, ניסגרה דלת המושב האחורי על ידו, והוא נפגע באצבעו (כפי שפורט בפיסקה 3 לפסה"ד).
אז ורק אז, איתרע מזלו של המשיב בסגירת דלת המושב האחורי על אצבעו.
סוף דבר: אני קובעת כי התובע לא נפגע עקב "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים ובהלכה הפסוקה, ולפיכך, התאונה אינה מהוה "תאונת דרכים". אשר על כן, אני דוחה את התביעה.
...
לפיכך, מתבקשת המסקנה כי הכנסת התיק לחלקו האחורי של הרכב לא היתה חיונית, מהבחינה הפיזית, לצורך הכניסה לרכב, לצורך הירידה ממנו או לשם ביצוע הנסיעה עצמה.
לא יכול להיות ספק כי התובע יכול היה לנסוע ברכב גם ללא התיק, או כאשר התיק מונח לידו, ביחד עם הציוד הנוסף שהיה שם.
המסקנה היא כי בעת שנפגע, לא היה התובע במתחם התובע לא עמד באמת המידה של המבחן מהותי של המימוש ברכב, שכן הפעולה בה עסק לא היתה חיונית, בפן הפיזי, לצורך הנסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו.
סוף דבר: אני קובעת כי התובע לא נפגע עקב "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים ובהלכה הפסוקה, ולפיכך, התאונה אינה מהווה "תאונת דרכים". אשר על כן, אני דוחה את התביעה.
