מונחות לפניי תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן ניזקי רכוש שנגרמו לרכבי התובעת והתובעת שכנגד במהלך תאונת דרכים.
לחלופין טוען הנתבע 3 כי התאונה ארעה בשל אי ציות לתמרור עצור המופיע בכיוון נסיעתו של הנתבע 1, ועל כן אין קשר סיבתי בין מקום החניה של המשאית לבין ארוע התאונה.
עם זאת, כאמור, יש לאמץ את הטענה לפיה ככל שהנתבע 3 לא היה מחנה את משאיתו במקום אסור וחוסם את מרחב הראיה של הנהגים, התאונה הייתה יכולה להמנע – אם בשל העובדה שהנתבע 1 יכול היה להבחין באורות רכב התובעת ואם, שלא לומר בעיקר, בשל כך שמר הרבסט אשר נהג במהירות סבירה (ואך לא האט) היה מבחין ברחוב וברכבו של הנתבע 1.
...
שוכנעתי, כפי שצוין לעיל, כי אילו הנתבע 3 לא היה מחנה את משאיתו בניגוד להוראות הדין, התאונה יכולה הייתה להימנע.
סיכומו של דבר, ניתן בזאת פסק דין לפיו בתביעה העיקרית ישלמו הנתבעים 1-2 לתובעת את הסך של 6,667 בצירוף 5/8 מהוצאות ההליך (שכר העד והאגרה כפי ששולמה, לרבות המחצית השניה שתוסדר תוך 20 יום מהיום) וכן שכ"ט עו"ד בסך של 1,463 ₪, והנתבע 3 ישלם לתובעת את הסך של 4,000 ₪ בצירוף 3/8 מהוצאות ההליך (שכר העד והאגרה, לרבות המחצית השניה שתוסדר תוך 20 יום מהיום) וכן שכ"ט עו"ד בסך של 702 ₪.
בתביעה שכנגד, ישלם הנתבע שכנגד 2 לתובעת שכנגד את הסך של 10,357 ₪ בצירוף הוצאות ההליך (האגרה כפי ששולמה, לרבות המחצית השנייה שתוסדר תוך 20 יום המיום) ושכר טרחת עו"ד בסך של 1,818 ₪.