נזק נפשי לקרוב אדם שנפגע בדרכים

הילכת אלסוחה עוצבה מלכתחילה כהלכה גמישה, תוך הותרה מכוונת של שוליים גמישים למקרים יוצאי דופן, למקרים שבהם הנזק הנפשי שייגרם לאדם הקרוב לנפגע יהיה ראוי להגנה אף אם אינו עונה על ארבעה הסייגים שהוצבו בה. זאת, מתוך ידיעה מפוקחת כי כל ניסיון לקבוע מראש אמות מידה קשיחות להחלתה עשוי לגרום לעוול במקרים חריגים ויוצאי דופן.

בהיתחשב באמור לעיל וכן בהיתחשב בעובדה שדחיית הבקשה, משמעה חסימת דרכה של המבקשים לנסות ולהוכיח כי התאונה גרמה לה נזק נפשי, בר פיצוי, בהתאם להלכה הנוהגת - אני מקבלת את בקשת המבקשים למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

...

ברע"א 9982/06 ג' י' נ' שלום, [פורסם בנבו] פסקה 3 (27.3.2008), קבע כב' השופט א' ריבלין כי: "נראה לי כי הן ביחס לנזק הנפשי, הן ביחס לנזק הפיסי של הניזוק העקיף, יש לשמר מידה של גמישות אשר תאפשר, מצד אחד, תחימה הולמת של גבולות הזכאות ומצד שני, התייחסות אינדיבידואלית למקרים הבאים בפני בית המשפט. במקרה שלפנינו, מדובר על השלב המקדמי של מינוי מומחים. ההורים הביאו מסמכים שונים המצביעים על הקשיים הנפשיים שהם חוו בעקבות התאונה ועל הטיפולים הנפשיים שהם נזקקו להם לפי המלצות הגורמים השונים. מסמכים אלה לשיטתי מצביעים ולוּ על ראשית ראיה לאפשרות קיומה של פגיעה נפשית... בנסיבות אלה ולאור ההתפתחויות שחלו בפסיקה, נראה לי כי מן הדין למנות מומחה בתחום הנפשי לבדיקתם של ההורים, ולאחר שהלה ייתן את חוות-דעתו, ניתן יהיה לבחון אם מתקיימים מכלול תנאי הזכאות לפי הפסיקה הרלוונטית".   מכאן, שבית משפט העליון החיל את המבחן שנקבע ביחס לניזוקים ישירים, הוא המבחן שעניינו בראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות עקב תאונה, גם על ניזוקים משניים.

אני ערה אף לטענת הנתבעת ביחס לתיעוד הרפואי הנדרש מכח הצו שניתן, שכן לא התקבלו כלל המסמכים אולם אינני סבורה שיש להמתין עד לקבלת כלל התיעוד הרפוי שכן די בזה שהוצג עד כה (הן בכתב התביעה, הן בבקשה החוזרת שהוגשה לאחר החלטתי המינוי הראשונה והן בבקשת הנתבעת מיום 2.2.22) כדי להוות ראשית ראיה למינוי בתחום המבוקש.

  לאחר שנתתי דעתי לחומר הרפואי שהוצג ולטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי קיימת ראשית ראיה לצורך מינוי מומחה בתחום הפסכיאטריה ביחס לשני התובעים (לעניין טיבה של "ראשית ראיה" הנדרשת לצורך מינוי מומחה ר' בין היתר, רע"א 5070/13 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (18.11.2013); רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (30.5.2012); רע"א 350/11 צ'פני נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (1.5.2011) (להלן "עניין צ'פני")).

לפיכך, אני מורה על מינויו של פרופ' משה קוטלר כמומחה רפואי.

  אשר לשכ"ט המומחה ביחס לתובעת, הרי שבשים לב לעובדה שהתובעת תדרש להוכיח כי היא עומדת בתנאי הלכת אלסוחה והפסיקה שבאה בעקבותיה לאחר שתתקבל חוות הדעת, אני סבורה כי בנסיבות העניין על הצדדים לשאת בשכר טרחת המומחים בחלקים שווים.

ראו לעניין זה דבריו של כב' הש' הנדל בעיניין סעדייב "מעבר לנזק הפיזי שגורמים לעובדים, הפגיעה הנפשית לנוכח הטראומה שעברו ותחושת חוסר האונים בה הם מצויים הנן גבוהות במיוחד". אכן שללו של הנאשם משני מעשי השוד לא היה רב יחסית, אך מבחינתם של קרבנות העבירה - הבהלה שאחזה בהם קרוב לוודאי, אימתם מפני הסכין המכוונת אליהם וחוסר הוודאות לגבי הסיכוי שלהם לצאת בשלום בסופו של יום – אין משמעות לגודל שללו של השודד.

לגבי האישום הראשון - ניסיון לשוד חנות נוחות דרך אשנב החנות - נקבע מיתחם ענישה הנע בין 12 ל- 36 חודשי מאסר בפועל; כך נקבע גם לגבי האישומים השלישי והרביעי - שני מעשי שוד של חנויות נוחות תוך הפעלת איומים על עובד החנות, כאשר באישום הרביעי הצטייד הנאשם מבעוד מועד במברג, אך לא הוציאו מכיסו; בגין האישום השני - שוד של חנות נוחות תוך איומים על עובד החנות באמצעות מברג שבו הצטייד הנאשם מבעוד מועד - נקבע מיתחם ענישה הנע בין 18 ל- 48 חודשי מאסר בפועל.

...

בפסיקה נחלקו הדעות בסוגיה מורכבת זו. במרבית פסקי הדין הגיע בתי המשפט העליון למסקנה כי עבירות דומות שבוצעו בפרקי זמן כאלה ואחרים יוצרות תכנית עבריינית אחת, אך יש גם פסיקה אחרת, שלפיה כל שוד מהווה אירוע נפרד (ראו לדוגמא עניין ביידון הנ"ל, מפי כב' הש' זילברטל ועניין אבו שהאב הנ"ל, מפי כב' הש' דנציגר; וכן עניין קושולוב הנ"ל , מפי כב' הש' פוקס ועניין דו קמפו הנ"ל, מפי כב' הש' בש).

ג. בנסיבות העניין, לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, ובהתחשב בחומרת עבירות השוד שביצע הנאשם בשני מועדים שונים, נסיבות ביצוען המפורטות לעיל, התכנון שקדם למעשים, הערכים החברתיים שנפגעו ממעשיו ומידת הפגיעה בהם, כמתואר לעיל – וכן בשים לב למדיניות הענישה הנוהגת, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם בגין כל מעשה שוד עומד על בין 28 ל- 55 חודשי מאסר, אך משמדובר לפי מרבית הפסיקה הנוהגת באירוע אחד יחפפו חלק מהמתחמים והמתחם כולו יעמוד על בין 42 ל- 68 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.

סוף דבר נוכח כל המקובץ לעיל אני רואה להטיל על הנאשם עונשים כדלהלן: 42 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בין התאריכים 21/1/22 – 19/7/22, ומיום 28/7/22 ועד היום.

הפרק המשפטי: עבירת האיומים:  סעיף 192 לחוק העונשין, קובע כי: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים." יסודות עבירת האיומים נותחו ב - ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373 כדלקמן: "שני יסודות לה לעבירת האיומים. האחד יסוד המעשה: 'המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר', והיסוד השני הוא היסוד הנפשי: 'בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו...'. מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן היא שעומדת ביסוד האנטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. רוצה לומר, אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט... מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין". ואולם, בחינת תוכנו של האיום לא נעשית לפי קנה מידה סובייקטיבי של האדם כלפיו הופנה האיום, אלא כדברי כב' השופט ברנזון ב - ע"פ 237/53 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד ח , 295 , בעמ' 299):   "איום הוא דבר אובייקטיבי שיש לבחון ולשקול אותו לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. מספיק אם בנסיבות המלוות דרישה מסוימת במקרה הקונקרטי, עלולה הדרישה להטיל פחד או בהלה בליבו של אדם רגיל".   ועוד ב - רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל (פ"ד ס(4), 95, עמ' 116) נאמר באשר ליסוד הנפשי כי: "בהתקיים מודעות ברמת היסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום – הוא המאוים – כי אז מיתקיים היסוד הנפשי הנידרש..." דברי האיום שיוחסו לנאשם בכתב האישום, הן "אני אאשפז אותך...צריך לאשפז אותך". וכן "בא לי להוריד לה בוקס, לעשות לה חור בראש", תוך שהוא מניף את ידו לעבר המתלוננת.

אבהיר מסקנתי זו; ברור לכל מי שצופה בסרטונים המתעדים את המקרה, כי בעת שאומר הנאשם את המילים האמורות, אין הוא מתכוון להן במובן – "אני אסב לך נזק גופני / נפשי ואגרום לאישפוז שלך", שאז, הדברים עולים כדי איום לגרימת נזק גופני (כמו לדוגמא, במקרה שנידון ב - רע"פ 10272-03 כוכבי יהונתן נ' מדינת ישראל), אלא שטענתו היא שהמתלוננת מתנהגת כמו חולת נפש, ולכן הוא ידאג לאשפז אותה, והוא גם אומר את זה באותו הקשר, "אני אאשפז אותך בבית חולים, את חולת נפש". לפיכך, לדידי לא ניתן לראות במילים אלו, כמהוות מלל מאיים, כמו זה אשר מכוון לו סעיף 192 לחוק העונשין.

...

באשר למילים "אני אאשפז אותך", שאמרה המתלוננת, הרי שאלו נאמרו ברוח דומה לדברים דומים שנאמרו ע"י הנאשם, והרי גם ביחס לנאשם מצאתי כי אין לייחס לו אחריות פלילית ביחס למלל זה. בכל הנוגע לטענה, כי המתלוננת היא זו אשר הפרה צו בית משפט, משמע את הסדרי הראייה שהותוו ע"י בית המשפט ואשר הוסכמו על ידי הצדדים, הרי מצאתי כי בסופו של דבר גם לעניין זה, נקטה המאשימה, באופן סביר וראוי בעת שמצאה לנכון לתקן את כתב האישום ולהסיר את סעיף החיקוק הרלוונטי להפרת צו מכתב האישום של הנאשם.

לפיכך, אני דוחה את טענת הנאשם להגנה מן הצדק.

סוף דבר: לאחר שקבעתי, כי הוכח ברף הנדרש בדין הפלילי, כי התקיימו יסודות עבירת האיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ושל עבירת תקיפה סתם – בן זוג, לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק, ודחיתי את טענת הנאשם להגנה מן הצדק, אני מרשיעה אותו בביצוע עבירות אלו.

ור' גם רע"פ 9815/05, 9727 פלוני נ' מדינת ישראל (8.8.07), שם נקבע כי: "בפוסקו פיצוי לנפגעת העבירה מכוח סעיף 77 לחוק לא התיימר בית משפט השלום למצות את מלוא הזכויות העומדות לה לפי הדין האזרחי. על כן, הייתה פתוחה בפניה גם הדרך להגשת תביעה אזרחית, בה יתבררו מלוא זכויותיה. פרשנות אחרת של סעיף 77 לחוק, המונעת שימוש בו ככל שמוגשת על-ידי הנפגע גם תביעה אזרחית נגד מי שפגע בו, הנה פרשנות הפוגעת בזכויותיו של נפגע העבירה ועלולה לסכל את מטרות הסעיף". העולה מן המקובץ – במסגרת ההליך הפלילי אשר היתנהל נגד הנתבע, נפסקו לחובתו פיצויים שעליו לשלם לתובע (נפגע העבירה), וזאת לפי הוראת סעיף 77 לחוק העונשין.

לא הובאה כל ראיה המלמדת על החרפה במצבו הנפשי של התובע בעקבות האירועים והפרסומים מושא הליך זה או על נזקים חומריים שנגרמו בשל כך [לכתב התביעה צורף אישור בדבר טפול בעקבות משבר בחיי הנישואין של התובע, אולם נראה על פניו כי התובע הופנה לקבלת הטיפול מאת אגף השקום במשרד הבטחון, ולפיכך לא ברור אם נגרם לתובע חיסרון כיס, ומה הקפו].

עם זאת, די בכך שבני משפחתו הקרובים של התובע צפו בפרסומים כדי ללמד על מידת הפגיעה שיש בפרסומים אלו.

...

נוכח השיקולים והעקרונות שהובאו לעיל, אני סבור כי יש להעמיד את כלל הפיצוי הראוי לתובע על סך של 140,000 ₪.

סוף דבר: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 140,000 ₪.

עוד אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות (לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ) בסכום כולל של 17,000 ₪.

הוא שאל אותה לגילה והתובעת השיבה שהיא בת 18 וחודשיים ועתידה להתגייס בקרוב.

סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין קובע כי:"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם...". לעוולה זו שלושה יסודות מצטברים: (1) יסוד עובדתי: "שימוש בכוח"; (2) יסוד נפשי: "במתכוון"; (3) נסיבות: "שלא בהסכמת האדם" (השוו: רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג (2.12.2007)).

אף אם היה נקבע במישור העקרוני כי קיימת חובת זהירות מושגית בנסיבות של יחסי מין בהסכמה חופשית בין זוג בגירים שביניהם פער גילאים גדול תוך אפשרות של גרימת נזק נפשי לצד הנפגע, הנני סבורה כי בנסיבות המקרה הספציפי לא התמלא מבחן חובת הזהירות הקונקרטית בעיקר בשל העדרה של צפיות קונקרטית, דהיינו חוסר יכולתו של הנתבע לזהות את היתממשות הנזק הספציפי בשל רגישותה המיוחדת של התובעת שמא על רקע ארועי העבר שחוותה (עליהם אעמוד להלן).

...

יתרה מזאת, אינני שולל את המסקנה כי היסוד "הפיזי" באלימות אשר אחריו תרה העותרת, יכול ויתבטא בקולו של הגורם האלים או המאיים, או בנוסח הדברים המושמע, באותה מידה בה הוא יכול להתבטא במכת-יד. אולם, הרחבת המשמעות של התיבה "פיזי" איננה דרושה לצורך ענייננו כי "האלימות" כשלעצמה, צורות שונות לה והמגע הפיזי הוא רק אחת מהן.

סוף דבר נותר לי להביע תקווה כי התובעת תצליח בהליכי השיקום שנקטה, תוכל לשים את האירועים המתוארים בכתב התביעה מאחוריה, שלא תיפול רוחה, וכי העתיד יאיר לה פנים.

התוצאה היא שהתביעה מתקבלת באופן חלקי.