רקע כללי
התובעת הגישה תביעה זו לפצוי בגין נזק גוף שניגרם לה, לטענתה, כתוצאה מרשלנות הנתבעת, בהגשת כתב אישום כנגדה, שהביא למעצרה של התובעת לתקופה ממשוכת של אחד עשר חודשים וחצי, עד לזיכויה בבית המשפט.
נמצא איפוא, כי כב' השופט בן טולילה הכריע את הכף לעבר זכוי התובעת, לא לנוכח קביעה ברורה כי מדובר בעלילת שוא של הקטינה, אלא לאחר שלא שוכנע מעבר לכל ספק סביר כי מעשי האלימות הנטענים בוצעו ע"י התובעת.
חוות דעת המומחה
טענתה המרכזית של התובעת היתה לנזק נפשי קשה כתוצאה ממעצרה על לא עוול בכפה.
בנגוד לתביעת נזיקין, שעל פי טבעה מטילה נטל כבד על התובע להוכיח רשלנות בפעילות המישטרה והתביעה, היינו כי אלה פעלו שלא כמתחייב ממשטרה ומתביעה סבירות, וכן הנטל להוכיח קשר סיבתי בין רשלנות זו לנזק, הרי שסעיף 80 הנ"ל, קובע במסגרת החלופה השניה שבו רף פשוט יותר לפצוי נאשם שזוכה.
...
הנתבעת טענה כי אין יסוד לטענת הרשלנות, שכן למרות הזיכוי בסופו של דבר, התנהלות המדינה היתה התנהלות סבירה וראויה לאורך כל הדרך:
ראשית, נטען כי ב"כ התובעת עצמו הסכים בתחילת הדיון לקיומן של ראיות לכאורה, כך שעמדה לדיון רק סוגיית עילת המעצר, ולנוכח תסקירי שירות המבחן אשר לימדו על הערכת סיכון גבוהה מאד, לא היה מנוס ממעצרה של התובעת.
סיכומו של דבר - השילוב של שלושת השיקולים: כי עניין הפגיעה העצמית והסכין היה ידוע גם ללא החומר, כי החומר הומצא בסופו של דבר בשלב מקדמי, וכי הזיכוי לא היה קשור לחומר שבתיקי הרווחה ובית הספר – מוביל בהכרח למסקנה של העדר קשר סיבתי בין המחדל שבהעדר איסוף החומר מהתיקים לזיכוי.
בית המשפט פירט בהכרעת הדין, שורה ארוכה של תמיהות שעלו מחקירתה הנגדית של הקטינה, והן שהביאו בסופו של דבר לזיכוי מחמת הספק.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
