נזק לרכב עקב כניסה לשלולית: תביעת נזיקין

לפניי תביעה כספית מיום 22.7.12 ע"ס 32,560 ₪ בגין ניזקי רכב-רכוש בארוע נטען (כניסת רכב מבוטח התובעת לבור מלא במים שנימצא בדרך) מיום 11.12.11.

מדובר בתביעת תיחלוף (שבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנידון.

עמדת התובעת באשר לנסיבות היתרחשות הארוע בסעיף 4 לכתב התביעה נרשם כך: "בתאריך 11/12/2011 או בסמוך לכך, בעת שהרכב הנפגע נסע מתחת לגשר בכביש 5 לכיוון הוד השרון, במהלך הנסיעה ניזוק הרכב מבור מלא מים בכביש אשר מצוי בתחום השיפוט ואשר כפוף לאחריות הנתבעת". בטופס ההודעה על הארוע שנימסר לתובעת וצורף כנספח לכתב התביעה נרשם כך: "נסעתי בכביש כורכר היו מס' בורות. והאוטו נכבה לי פיתאום, ולא הצלחתי להניע וחבר עזר לי להזיז את האוטו עד לבואו של הגרר". עמדת הנתבעת לגבי הארוע ולגבי אחריותה הנטענת להתרחשותו בסעיף 7 לכתב ההגנה הנתבעת לא מכחישה "כי קטע הכביש מתחת לגשר בכביש 5 בו אירע הארוע, אם אירע, הנו בתחום האחזקה של הנתבעת", הגם שנטען בהמשך שאין בכך "כדי להעיד על רשלנות מצד הנתבעת ויש כמובן לבחון כל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו". בסעיף 8 לכתב ההגנה הנתבעת מכחישה את "עצם קיומו של הארוע, נסיבותיו, מיקומו והקשר הסיבתי בין הארוע לבין הנזק (המוכחש אף הוא)". בהמשך מוסיפה שם הנתבעת כי "על פני הדברים נראה כי הארוע הומצא על-ידי הנהג מטעם התובעת...נראה שגירסת הנהג תמוהה". ובהמשך נטען כי עולה מהתמונות של החוקר מטעם התובעת "שאין המדובר בבור אלא בשלולית שעומקה שולי". ומוסיפה הנתבעת ואומרת שם: "הארוע לא דווח לנתבעת ולא הייתה לה כל ידיעה לגביו ומכאן שלא היה באפשרותה לטפל בו". בשאר סעיפי כתב ההגנה הועלו טענות סטנדרטיות וכלליות, לרבות בדבר הכחשת הנזק ושיעורו ולרבות הכחשת זכות השבוב של התובעת.

...

לסיכום עניין זה, לא שוכנעתי שבמקום הנטען נוצר או יכול היה להיווצר מקווה מים (בור או שלולית מים) בעומק מספיק כדי להשקיע בו את הרכב עד לקו השעונים וגם לא עד לקו המושבים.

סיכום התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 400 ₪ (שכר עד ההגנה שנפסק) וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

התובענה ועיקרי טענות הצדדים לפני תביעה על סך של 48,162 ₪ ₪ בגין נזקים שנגרמו לרכב שבוטח על ידי התובעת (מ"ר 19-998-62), עקב מפגע נטען בכביש, בארוע שארע ביום 08.11.2015 בסמוך לרחוב בריגדה בהרצליה.

התובעת שילמה תגמולי ביטוח למבוטחתה, ועתה עותרת בתובענה זו לשיפוי מהנתבעת בתובענה נזיקית.

וכאשר התבקש לחדד את נושא הפגיעה חזר על דבריו והוסיף שלא ראה את השלולית והדבר "התברר לו בדיעבד". בנוסף כשנשאל האם כאשר נסע לא ראה שלולית, והאם השלולית הייתה לאורך או לרחוב כל הכביש, השיב כי, "סביר להניח שכן, לא יודע, לא חזרתי לראות אם הייתה שלולית פשוט נסעתי, לא נכנסתי לשלולית בכוונת תחילה זה בטוח." בהמשך עדותו הוסיף גם, כי לא יודע מה גודל השלולית, וכי לא שם לב שהשטחים ברכב היו רטובים.

...

כידוע, סעיף זה דורש הוכחתן של שלושה יסודות על מנת להביא להיפוך הנטל להבאת ראיות: עמימות עובדתית בנוגע לאופן או הסיבות התרחשות הנזק; גרימת הנזק על ידי נכס בשליטת הנתבעת; וכי האירוע מתיישב טוב יותר עם המסקנה כי הייתה רשלנות מצד הנתבעת על פני המסקנה כי לא הייתה כזו (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539 (2002)).

סיכום ומסקנות לאור האמור לעיל, דין התובענה להידחות.

לגישת הערייה, היה מדובר במזג אויר קצוני וכי "אם אין ראות לא נוהגים ברכב ולא צריכים להכנס בשלולית ענק", והוסיפה כי ניתן היה לצאת מהשכונה בדרך אחרת.

הדבר מדבר בעד עצמו לאור טענות התובעת, נראה כי במקרה זה יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" – הוא הכלל אליו מתייחס סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הקובע כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." התובעת עצמה אינה יודעת מה היו הנסיבות שגרמו להצפה, ואין חולק כי הערייה הייתה במועד הארוע נשוא התביעה, אחראית על התחזוקה של מערכת הכבישים והנקוז של מי הגשמים הניקווים בכבישי העיר.

נזק מסוג של "עגמת נפש" ניתן לפסוק בדרך של אומדן, כאמור בע"א 8279/02, זאב גולן נ. עיזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, פ"ד סב(1) 330 [2006], בעמ' 31 לפסה"ד: "הלכה היא כי העידר יכולת לחשב באופן מדויק את הקף הנזק שניגרם לתובע אינו שולל ממנו את זכאותו לפיצויים... מקום שהוכח קיומו של נזק רשאי בית המשפט לאמוד את גובהו." אני מקבלת את טענת הנהגת כי נגרמה לה עגמת נפש של ממש בנסיבות המקרה, ובמיוחד בשל כך שהיא נותרה במשך שעות ארוכות במקום הארוע, בתחילה בתוך הרכב הנמצא בלב שלולית ענק, ובהמשך בסמוך למקום ועד להוצאת רכבה מהאיזור המוצף, כפי שפורט בסעיפים 5-8 לתצהיר שצירפה הנהגת לכתב התביעה, ונתמך בתמונות הממחישות את גודל השלולית ואת שקיעת הרכב בשלולית עד לגובה ידיות הדלתות.

...

הדבר מדבר בעד עצמו לאור טענות התובעת, נראה כי במקרה זה יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" – הוא הכלל אליו מתייחס סעיף 41 לפקודת הנזיקין, הקובע כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." התובעת עצמה אינה יודעת מה היו הנסיבות שגרמו להצפה, ואין חולק כי העירייה הייתה במועד האירוע נשוא התביעה, אחראית על התחזוקה של מערכת הכבישים והניקוז של מי הגשמים הניקווים בכבישי העיר.

בדומה, קבע בית משפט בת"א 43628-02-10 (שלום הרצליה) AIG חברה לביטוח בע"מ נ. עיריית הרצליה [29.05.2013]: "31. ב"כ התובעת טענה להעברת נטל הראיה על כתפי הנתבעת עפ"י סעיף 41 לפק' הנזיקין "הדבר מדבר בעד עצמו". בנסיבות אלה, בהם שאלת הרשלנות קשורה קשר ישיר לטיפול בקולטנים, טיפול תחזוקתי שוטף ומונע, אני סבורה כי אכן חל הכלל.

לאחר ששקלתי את התנהלות הצדדים ואת מידת האשמה שיש לייחס לכל אחת מהן, אני קובעת כי הנהגת נושאת באחריות בשל נסיבות נהיגתה והעובדה שלא הבחינה בשלולית מבעוד מועד בשיעור של 30%, והעירייה אחראית - בשל קיומה של ההצפה, העובדה שלא דאגה לסגירת הכביש מיד עם הצפתו ובשל כך שלא פעלה לחלץ את הנהגת - בשיעור של 70%.

נזק מסוג של "עגמת נפש" ניתן לפסוק בדרך של אומדן, כאמור בע"א 8279/02, זאב גולן נ. עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, פ"ד סב(1) 330 [2006], בעמ' 31 לפסה"ד: "הלכה היא כי העדר יכולת לחשב באופן מדויק את היקף הנזק שנגרם לתובע אינו שולל ממנו את זכאותו לפיצויים... מקום שהוכח קיומו של נזק רשאי בית המשפט לאמוד את גובהו." אני מקבלת את טענת הנהגת כי נגרמה לה עגמת נפש של ממש בנסיבות המקרה, ובמיוחד בשל כך שהיא נותרה במשך שעות ארוכות במקום האירוע, בתחילה בתוך הרכב הנמצא בלב שלולית ענק, ובהמשך בסמוך למקום ועד להוצאת רכבה מהאזור המוצף, כפי שפורט בסעיפים 5-8 לתצהיר שצרפה הנהגת לכתב התביעה, ונתמך בתמונות הממחישות את גודל השלולית ואת שקיעת הרכב בשלולית עד לגובה ידיות הדלתות.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנזק לרכב נגרם כתוצאה משלולית שאליה ניכנס הרכב ביום 30.10.09, הנזק נגרם בשטחו של בסיס צבאי בגלילות, שהנו שטח באחריות משרד הבטחון.

כמו כן לטענת הנתבעת, האחריות אם ישנה, הנה של עריית רמת השרון משום שהמים הגיעו משטח שהנו באחריות הערייה, ולאחר שנעשו פעולות של עריית רמת השרון לתיקון ושפוץ מערכת הנקוז בשנה שעברה, הצפות כגון דא לא חזרו על עצמן עד כה. הנתבעת אף הפניתה לפסיקה בנושא, לטענתה שלושת התביעות נדחו משום שלא הייתה לרשות אחריות קונקרטית להבדיל מאחריות מושגית, בשים לב ששניים מתוך שלושת פסקי הדין הללו מדובר באותו מועד בו נגרם נזק לרכב בעקבות הצפתו, קרי ביום 30.10.09.

(ס' 38 לפקודת הנזיקין ; עא 750/70 דוד אמזלג נ' סולל בונה בע"מ, פ''ד כו(1) 007).

...

גם בענייננו, אין בידי לקבל את הטענה של הנתבעת, שמדובר באירוע חריג שלא ניתן לצפות אותו או כוח עליון כאשר הכל מסכימים שמדובר בהצפות חוזרות ונשנות ! לעניין מהות האמצעים שהנתבעת נקטה כדי למנוע מראש נזק מסוג הנזק אשר נגרם, הוכח שהתשתיות במקום לא היו מוכנות עד לפני שנה לגשמים הנשטפים לאזור זה, מאזור השרון.

פסקי הדין הללו עוסקים במקרים של הצפה שגרמה נזק לרכב, בכל פסקי הדין התביעות כנגד הרשות נדחו.

סוף דבר לנוכח כל האמור אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 7,836 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.3.10 ועד התשלום בפועל.

משהגיע התובע למשרדי דומיקאר, הוא הוחתם על חוזה להשכרת רכב מס' 283557 (נספח ב' לכתב התביעה – להלן: "חוזה ההשכרה"), שהינו הסכם סטנדרטי של דומיקאר, ובו מפורטים תנאי השכירות לרבות התחייבות השוכר לעשות שימוש זהיר וסביר ברכב, הרשאה לדומיקאר לעשות שימוש בפרטי כרטיס הרכב לצורך חיובו, וכן הוראות ביחס להיקף הכיסוי שניתן לנזקים במסגרת תשלום דמי השכירות, הכל כפי שיפורט בהמשך בהרחבה בהתאם לצורך.

מצד שני, המדובר בנסיעה בכביש ראשי וסלול אשר עברו בו רכבים פרטיים קודם להגעת התובע והתובע עצמו ראה שהצליחו לחצות את השלולית, ולא היתה בפניו אינדקציה המצביעה על כך שדווקא הרכב בו הוא נוהג, לא יצליח לעשות כן. לצערנו, קיומן של הצפות בכבישי הארץ בעונת החורף אינן בגדר מחזה נדיר ולא אחת נתקל כל אחד מאתנו הנוהג ברכב בהיקוותן של שלוליות גדולות מהסוג אליו נכנס התובע עם הרכב.

הצדדים לא טענו בפני כלל בשאלה מה דין התביעה ככל שאמצא שיש לייחס לתובע רשלנות תורמת כלשהי לגרימת הנזק, ותהיתי באם בנסיבות הענין אין מקום לייחס לתובע רשלנות תורמת לארוע הנזק כפי שאכן נקבע בפסקי דין שעסקו בארועים דומים (ראה: תק (פ"ת) 2378/02 רחמים נ' עיריית פתח תקוה), אלא שהתביעה בפני אינה תביעה נזיקית בה עלי לחלק את האחריות בין המזיק לניזוק לפי "מידת האשמה" של כל צד, אלא תביעה חוזית בגדרה יש לבחון באם היתנהלות התובע מהוה הפרה של התחיבויותיו בהסכם, ולפי קביעתי דלעיל, אין הדבר כך. מעבר לצורך וככל שטעיתי במסקנתי זו, אציין כי הוספת פרט הרשלנות להוראת סעיף 7.2.1 הופכת הוראה זו לתנאי מקפח בחוזה אחיד, שכן משמעות התוספת הנ"ל מרוקנת מתוכן את קיומו של כסוי לנזקים שמקורים בארועים שנגרמים ברשלנות השוכר, דהיינו שבניגוד לאמור בסעיף 7.1 לפיו דמי השכירות מעניקים לשוכר מעין "כסוי ביטוחי" לרבות בגין אובדן או נזק לרכב, בכפוף לתשלום הישתתפות עצמית, בא סעיף 7.2.1 ומוציא מכלל אותו "כסוי בטוחי" את שלל המקרים השכיחים בהם הנזק לרכב נגרם כתוצאה מרשלנות של השוכר, אף אם אינה בגדר "רשלנות רבתי" או "חוסר אכפתיות". נראה לי כי הכללת נזק הנגרם ברשלנות גרידא בהוראת סעיף 7.1.2 ללא הבלטה מספקת, עומדת בנגוד גמור לחובות דומיקאר כ"מבטחת", מאחר והיא עומדת בנגוד להבנת כל שוכר, כל שכן שוכר רכב המופנה לקבלת רכב חלופי מכוח פוליסת הביטוח שהוציא אצל מבטחת אחרת, כי דמי השכירות שהוא משלם (או מבטחתו משלמת לצורך הענין) כוללים גם "כסוי בטוחי" לנזקים שיגרמו לרכב, כל עוד אלו לא בוצעו בזדון/ רשלנות חמורה/חוסר אכפתיות או כל דרגת רשלנות העולה על רשלנות גרידא.

...

הצדדים לא טענו בפני כלל בשאלה מה דין התביעה ככל שאמצא שיש לייחס לתובע רשלנות תורמת כלשהיא לגרימת הנזק, ותהיתי באם בנסיבות הענין אין מקום לייחס לתובע רשלנות תורמת לאירוע הנזק כפי שאכן נקבע בפסקי דין שעסקו בארועים דומים (ראה: תק (פ"ת) 2378/02 רחמים נ' עריית פתח תקוה), אלא שהתביעה בפני אינה תביעה נזיקית בה עלי לחלק את האחריות בין המזיק לניזוק לפי "מידת האשמה" של כל צד, אלא תביעה חוזית בגדרה יש לבחון באם התנהלות התובע מהווה הפרה של התחיבויותיו בהסכם, ולפי קביעתי דלעיל, אין הדבר כך. מעבר לצורך וככל שטעיתי במסקנתי זו, אציין כי הוספת פרט הרשלנות להוראת סעיף 7.2.1 הופכת הוראה זו לתנאי מקפח בחוזה אחיד, שכן משמעות התוספת הנ"ל מרוקנת מתוכן את קיומו של כיסוי לנזקים שמקורים בארועים שנגרמים ברשלנות השוכר, דהיינו שבניגוד לאמור בסעיף 7.1 לפיו דמי השכירות מעניקים לשוכר מעין "כיסוי בטוחי" לרבות בגין אובדן או נזק לרכב, בכפוף לתשלום השתתפות עצמית, בא סעיף 7.2.1 ומוציא מכלל אותו "כיסוי ביטוחי" את שלל המקרים השכיחים בהם הנזק לרכב נגרם כתוצאה מרשלנות של השוכר, אף אם אינה בגדר "רשלנות רבתי" או "חוסר אכפתיות". נראה לי כי הכללת נזק הנגרם ברשלנות גרידא בהוראת סעיף 7.1.2 ללא הבלטה מספקת, עומדת בניגוד גמור לחובות דומיקאר כ"מבטחת", מאחר והיא עומדת בניגוד להבנת כל שוכר, כל שכן שוכר רכב המופנה לקבלת רכב חלופי מכוח פוליסת הביטוח שהוציא אצל מבטחת אחרת, כי דמי השכירות שהוא משלם (או מבטחתו משלמת לצורך הענין) כוללים גם "כיסוי ביטוחי" לנזקים שיגרמו לרכב, כל עוד אלו לא בוצעו בזדון/ רשלנות חמורה/חוסר אכפתיות או כל דרגת רשלנות העולה על רשלנות גרידא.

התביעה כנגד המבטחת כפי שציינתי לעיל אני סבורה שדין התביעה כנגד המבטחת להידחות.

לסיכום כאמור לעיל מצאתי לחייב את דומיקאר להשיב לתובע את הסך של 17,518.42 ₪ וזאת בצירוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק ממועד גבייתם שלא כדין על ידה, דהיינו מיום 10.4.05 ועד מועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייבת את דומיקאר בהחזר האגרה ששולמה על ידי התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה, ושכ"ט עו"ד בסכום של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ. אני דוחה את התביעה כנגד נתבעת מס' 2 ומחייבת את התובע בתשלום הוצאותיה לרבות שכר טרחת עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ. ניתן היום כ"ד בטבת, תשס"ח (02/01/2008) בהעדר הצדדים.