נזק לרכב חונה בחנייה פרטית

לפניי תביעת התובע לפצוי בגין נזק שניגרם לרכבו, אשר לטענתו ניזוק מצבע שהותז עליו אגב ביצוע עבודת צביעת אבני שפה עבור הנתבעת – היא המועצה המקומית בית דגן.

התובע טען, כי במועד כלשהוא בסוף חודש אוגוסט/ תחילת חודש ספטמבר 2017, הגיע לביתו ונוכח כי רכבו, שחנה בחנייה הפרטית, מוכתם בכתמי צבע לבן.

...

לפיכך, אני קובעת כי התובע עמד בנטל להוכיח כי הנזק נגרם לו כתוצאה מצביעת אבני השפה, ואף עמד בנטל להוכיח את גובה הנזק, ולפיכך מצאתי כי הנתבעת אחראית כלפיו.

עם זאת, הגם שמצאתי לחייב את הנתבעת ברכיב הלא ממוני שנתבע בגין עוגמת נפש, וזאת בשל "טרטורו" ע"י המועצה המקומית או מי מטעמה, לא מצאתי לחייב את צד ג' לשפותה בגין רכיב זה. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את סכום התביעה בסך 6,575 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך 750 ₪ בגין אגרה, ושכר טרחת עו"ד בסך 2,500 ₪.

סה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך של 9,825 ₪.

הנתבע הסביר, כי הגיע למקום עבודתה של התובעת לאחר ששמע שמועות המאשימות אותו בגרימת נזק לרכבה של התובעת.

אלא, שהכחשתו האמורה של הנתבע אינה מתיישבת עם הראיות האחרות, הממקמות את הנתבע במקום בשעת הארוע: התובעת העידה, כי כשעתיים וחצי לאחר שחנתה קיבלה טלפון מן המישטרה ובו נימסר לה, כי התקבלה במישטרה הודעה לפיה רכבה חונה בחניה פרטית והיא מתבקשת להזיז את רכבה וכשהגיעה למקום ראתה כי רכבה הושחת.

...

על כן, אני קובעת כי רכיב זה לא הוכח ואינני פוסקת לתובעת דבר בגין רכיב זה. 7.4.

סוף דבר – אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך 4,980 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.10.16.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

עמר חולק על 3 מקביעות אלה: לשיטתו, המגן הפנימי כלל לא נפגע בתאונה, זאת מאחר שהוא מצא בתמונות אינדיקאציות לחבלה בזדון שנגרמה למגן, מן הסתם לאחר התאונה, על מנת להחמיר את הנזקים; עוד לשיטתו, לא נגרם נזק בתאונה לדלת תא המטען ולכנף, זאת הן על בסיס תמונה שצולמה בזירה (ת/3) והן על בסיס הפרישי גבהים נטענים בין קדמת רכב הנתבעים לבין הסימנים שראה השמאי בדלת תא המטען), והנזק שכן ניצפה על ידי השמאי אף לא תוקן בפועל (זאת על בסיס בדיקת אלקומטר); ולבסוף, ניתן למצוא חלקים משומשים למגן האחורי, והצעת מחיר אף התקבלה להחלפת 3 החלקים החיצוניים של המגן, ביחד, בסך 9,000 ₪ לפני מע"מ. לפיכך קבע עמר כי עלות התיקון מסתכמת בסך 15,671 ₪ בלבד, ללא ירידת ערך.

מדובר בפרק זמן קצר, יחסית, ברכב החונה בחניה פרטית (בבית ובעבודה, לפי עדות הנהג), ובהסבר סביר שניתן לעצם חלוף הזמן.

...

זאת ועוד, גם בבדיקה שערך עמר, חודש וחצי לאחר מכן, נמצא רק ספק אחד שדיווח שהחלפים בידיו (הוצגו אסמכתאות ל-2 מתוך 3 החלפים החיצוניים, אך לצורך העניין אני מקבל את עדותו של עמר, שמדובר היה בכל 3 החלפים).

הפועל היוצא הוא, שיש לקבל את התביעה בחלקה העיקרי, ולהפחית סך של 1,600 ₪ עבור צביעה, וסך של 4,794 ₪ עבור ירידת ערך – ובסך-הכל: סך של 6,394 ₪.

בכתב ההגנה לא נעשה ניסיון להבחין בין הנתבעים לבין עצמם, הגם שרק הנתבעת 3 נהגה ברכב, ולפיכך אני מקבל את התביעה (בסכום האמור) נגד שניהם, ומחייב אותם, ביחד ולחוד, בסך של 41,752 ₪, בצירוף אגרת התביעה (מחצית ראשונה), בסך 602 ₪, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום; וכן בסכומים אלה: שכר העדים (כולל השמאי) בסך 1,970 ₪, אגרת מחצית שניה (בהתאם לסכום שישולם), ושכ"ט עו"ד בסך של 4,885 ₪ (הסכום נקבע עפ"י התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עוה"ד).

לדבריה, רכבה חנה בחנייה הפרטית של הבית וכאשר פתחה את דלת הרכב ותוך כדי שנכנסה לרכב, מעדה, הקרסול היתקפל והיא נפלה על ריצפת החנייה.

" הלכה פסוקה היא כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא ונזק או פגיעה מאידך גיסא.

...

התובעת הסבירה כי חזרה לביתה היות שרכשה מספר מוצרים וביקשה להביא אותם לבית שבו מתארח בנה שהגיע מחו"ל ומכלל הנסיבות לרבות עדותה של התובעת שהייתה מהימנה, שוכנעתי כי התובעת אכן יצאה מביתה על מנת לשוב לעבודתה.

תמיכה לטענתה זו מוצאת התובעת בעובדה כי פגיעה המתרחשת תוך כדי עלייה או ירידה מרכב מוכרת כ"תאונת דרכים" על פי הפלת"ד. בפרשת אלטמן, דן בית הדין הארצי בנסיבות זהות מאוד לנדון בענייננו וקבע כהאי לישנא: "שעה שלטענת המערער, שאין חולק כי הוא במעמד של שכיר, הוא נפגע בעת העליה לרכבו המצוי בשטח מעונו, הרי שהמערער טרם יצא משטח המעון. משכך לא חל עליו הביטוח מכח סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ''ה-1995 (להלן-החוק), המחיל את ביטוח נפגעי העבודה על מי שיצא משטח המעון אל עבודתו. לא מצאנו שוני ממשי בין המקרה של המערער לבין זה שנדון בעניין מחמוד (עב''ל (ארצי) 11280-05-17) ד''ר חמוד מחמוד – המוסד לביטוח לאומי (28.12.17)). אין בידינו לקבל את הטענה כי עצם הכניסה לרכב מנתקת את המערער משטח המעון ומהווה את תחילת ביטוחו לפי סעיף 80(1) לחוק. קבלת עמדה זו תוביל לתוצאה שתחייב לבחון כל מעידה אגב כניסה או יציאה מהרכב בשטח המעון הפרטי האם היא תוצאה של תחזוקה לקויה של שטח החניה אם לאו. ברי כי בחינה שכזו אינה מעשית ואינה נובעת מהתכלית של ביטוח מפני סיכוני הדרך" (עב"ל 11013-04-19 יונתן אלטמן – המוסד (30.4.20)); הדגשה שלי – י.א.ש.).

על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

עזריה תצפת על הרחוב ואילו הנאשם 2 שפך את הבנזין על רכב ההונדה שחנה בחניה הפרטית של המתלוננים מתחת לביתם ושניהם הציתו אותו במטרה לפגוע בדרי הסביבה.

בשני המקרים פוטנציאל הנזק היה גדול במיוחד בשל קרבת כלי הרכב אל בתי מגורים וכך במיוחד בארוע המתואר באישום השני, שבו הרכב שהוצת חנה בחניה מקורה הצמודה אל בית של הוריה של נ"ג. כמו כן, אמנם באירועים המתוארים באישום הראשון ובאשום הרביעי בסופו של דבר לא הוצת דבר, אך לא היה זה בשל חרטת הנאשם או מהטעם שנמלך בדעתו.

...

הערעור נדחה.

הערעור נדחה.

בשני המקרים פוטנציאל הנזק היה גדול במיוחד בשל קרבת כלי הרכב אל בתי מגורים וכך במיוחד באירוע המתואר באישום השני, שבו הרכב שהוצת חנה בחניה מקורה הצמודה אל בית של הוריה של נ"ג. כמו כן, אמנם באירועים המתוארים באישום הראשון ובאישום הרביעי בסופו של דבר לא הוצת דבר, אך לא היה זה בשל חרטת הנאשם או מהטעם שנמלך בדעתו.