נזק כלכלי ממימוש משכנתא בידי בנק

הנתבעים מצידם, לא הוכיחו כי שטרי החוב מצויים בידי העמותה וחזקה עליהם שהיו מביאים לעדות את ד"ר עומר מטעם העמותה, אילו עדותו עמדה לטובתם (ע"א 465/88 בנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימי מתתיהו, פ"ד מה (4) 651).

בכך, אפשרה התובעת לערבים לצמצם את הסיכון המוטל עליהם להעמדת מלוא ההלוואה לפרעון מידי על הנזק הכלכלי הכרוך בכך (ע"א 1756/11 ‏ עו"ד קרול חבה נ' בנק הפועלים בע"מ, 8.4.13 , פסקות 34-37 בפסק הדין מפי כב' השופטת ד' ברק-ארז).

בהתאם לכך, קמה לתובעת זכות להפרע מהערבים בהתאם לסעיף 27 לחוק הערבות, "אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:(1) ניתן פסק דין נגד החייב;(2) רשם ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להפרע מהחייב, ננקטו כל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש מישכון על זכויותיו בדירת מגורים והכל כשהם סבירים בנסיבות הענין". בתנאים אלו לא עמדה התובעת משמיהרה להגיש את תביעתה כנגד נתבעים 2-4, בהיותם ערבים בלבד להלוואה, בטרם מוצו ההליכים תחילה נגד הלווה במתן פסק דין וגם לא בהליכי הוצאה לפועל כנגדו ומבלי שהתקיים בעיניינם החריג לאותה הוראה, בסעיף 27 (ב) בחוק.

...

לפיכך אני מורה על מחיקת התביעה כנגד נתבעים 2-4.

סוף דבר דין התביעה להתקבל ביריבות עם הנתבע 1.

בנסבות העניין ולאור תכלית ההלוואה לסיוע לנזקקים כפי מצבו הכלכלי של הנתבע 1, אני מורה על פריסה של החוב לתשלומים כדלהלן: א. סך של 30,000 ₪ ישולם עד יום 10.10.18.

הפלוגתות השאלות התובעות הכרעה נסבות הן על מישור האחריות והן על מישור הנזק, כדלקמן: (א) מה משמעות מכתבהּ של אשת התובע לבנק; (ב) האם, עקב המכתב האמור, היה הבנק רשאי לבטל מסגרת האשראי, להעמיד את חוב התובע לפרעון ולנקוט הליכים למימוש המשכנתה; (ג) בהנחה כי התובע צלח את מישור האחריות – האם נגרמו לו נזקים מחמת ביטול מסגרת האשראי והעמדת היתרה לפרעון ונקיטת הליכי מימוש המשכנתה על ידי הבנק; ואם כן – וככל שקיים קשר סיבתי בין מימוש המשכנתה לבין הנזק – מהו הקפו של הנזק.

לא למותר לציין כי בכתב התביעה, הודה התובע בכך שמבחינה עקרונית, קיימת בידי הבנק זכות להקטין או לבטל מיידית מסגרת אשראי, והוסיף וטען כי פעולה כזו אמורה להעשות "במצב של שינוי לרעה בכושר הפרעון של הלקוח באופן העלול לסכן את הבנק באי יכולתו לגבות את האשראי, או במקרים אחרים המחייבים פעולה כנ"ל" (סעיף 27 לכתב התביעה).

אביא את דברי התובע בתצהירו כלשונם: "30. היתנהלותו הביריונית, הכוחנית והלא חוקית, בלשון המעטה, של הבנק, גרמו לי לנזקים כלכליים רבים ונזקים אחרים. כך למשל איני מסוגל לגייס עובדים מיומנים, ואיני יכול כיום בגילי (69) להמציא את עצמי מחדש.

...

מקובלת עליי עמדת מומחה הבנק, אשר לא נסתרה כלל בחקירתו הנגדית, ולפיה מחזור עסקאותיו של התובע בשנים 2005 – 2007 אינו מייצג נאמנה את מחזורו הממוצע של התובע (שהמומחה מטעמו העמיד על סכום של 1,026,000 ₪), וזאת בשים לב לכלל הנתונים מן השנים 2000 עד 2011, הכלולים בעמ' 5 רישא לחוות דעת המומחה מטעם הבנק (מהם עולה כי המחזור הממוצע בשנים 2000 – 2011 הוא כ-823,000 ₪.

אשר על כן, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

עם זאת, אין צו להוצאות, לא לחובת התובע (מחמת דחיית תביעתו) ולא לזכות אשתו (נוכח דחיית הודעת צד ג' נגדה), שכן הדעת נותנת שסכום ההוצאות היה מתקזז בסופו של דבר, וממילא המדובר בקופּה אחת.

לחלופין, וככל שלא תיתקבל טענתם בנוגע לנזק שניגרם להם כתוצאה מאופן המימוש של חלקה 5, מבקשים התובעים להורות לבנק להעביר את התמורה בסך 450,000₪ מהחשבון המשותף לחשבונות השותפות.

די אם אזכיר את המידע העצום המצוי במאגרי המידע של הבנק ואשר אינו נחלתו של הלקוח הפשוט; המערך המקצועי של הבנק – כלכלי, משפטי ופיננסי – המסוגל להעריך את משמעות העסקה, יכולת שאינה קיימת אצל לקוחות רבים; הניצול המיטבי של המשאבים שבידי הבנק; ניסיונו של הבנק בבצוע עיסקאות מן הסוג הנידון; מורכבות תוכנם של המסמכים הבנקאיים וניסוחם בשפה גבוהה שאינה מובנת לכל, ועוד.

מדובר בטענה כוללנית, שלא נתמכה ביסוד ראייתי כלשהוא בנוגע למסמכים אחרים שעליהם חתם יגאל בעבר, ועל כן אין לשעות לה. נמצאנו למדים כי הבנק לא עמד בחובתו להביא לידיעת יגאל ונירה את זכותם לדיור חלוף ולהסביר להם את משמעות הויתור עליה; והתוצאה היא בטלותו של הויתור על זכות הדיור החלוף שבסעיף 19 לשטר המשכנתא, באופן שמימוש השיעבוד על הקוטג' ברעננה על ידי הבנק ייעשה רק בכפוף לזכות זו. כזכור, סעיף 19 לשטר המשכנתא שעליו חתמו יגאל ונירה כולל גם ויתור על זכותם מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

...

על תכליתה של תנית ריבית הפיגורים כבר נאמר בפסיקתו של בית המשפט העליון: "ההיגיון הכלכלי והמטרה העסקית העומדים בבסיסה של התניה בדבר תשלום ריבית פיגורים, בצירוף חובת הצדדים לנהוג כאנשים הגונים וסבירים, מביאים למסקנה כי הכוונה המשותפת של הצדדים היא שהחוב שיישא ריבית פיגורים יהיה חוב מבוסס שהלקוח מסרב לשלמו ללא הצדקה, כך שייווצר תמריץ להחזר הכסף מוקדם ככל האפשר. לעומת זאת, אין להניח כי הצדדים התכוונו להחיל חיובי ריבית גבוהים במיוחד לאחר דרישת תשלום שאין לה על מה לסמוך, ולמיצער היא פרובלמטית." (ע"א 6396/95 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מרי נופי (20.03.1997)).

סוף דבר התוצאה היא שהתביעה מתקבלת בחלקה כדלקמן: הבנק אינו רשאי לפרוע את החוב בחשבון המשותף על ידי מימוש זכויותיה של נירה בקוטג', אלא רק מזכויותיו של יגאל בנכס זה; קרי: מחצית הזכויות בקוטג'.

יתר ראשי התביעה והנזק נדחים בזאת.

משכך, נטען, כי כבר על פני הדברים ברור כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק אל עבר קבלת הבקשה, בעיקר שעה שהמשיב לא העלה כל טענה בדבר נזק שייגרם לו אם יעוכב הליך מימוש המשכנתא עד לבירור התביעה העיקרית בנידון.

כידוע, ככל שהליכי גבייה ומימוש של שטרות ופסקי דין באמצעות מנגנוני ההוצאה לפועל יתארכו וידרשו מהנושים להשקיע משאבים שונים ללא הצדקה, יהיה בכך כדי לפגוע באופן ממשי בחיי המסחר ובנכונות של גופים שונים לספק אשראי (ראו והשוו: רע"א 973/16 שוכמן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 3 (23.5.2016)).

ואולם, במקרה הנידון המבקשת כלל לא טענה לעניין שקולי מאזן הנוחות כי מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לפרוע את החוב הנטען וממילא לא צרפה כל ראיות המוכיחות זאת (לעניין תכליותיו של חוק ההוצאה לפועל ראו: רע"א 5368/01 יהודה נ' עו"ד תשובה, כונס נכסים, פ"ד נח(1) 214 (2003)).

מובן מאליו כי אם המבקשת מעוניינת להמנע ממימוש המשכנתא בידיה הכלים לעשות כן, זאת באמצעות תשלום החוב (ואפשר אף תחת מחאה), תוך הבטחת התשלום באמצעים העומדים לזכותה, וטענותיה בעיניין עצם קיום החוב יוסיפו להתברר במסגרת התביעה עצמה.

...

מנגד, המבקשת פתחה בהליכים משפטיים שונים על-מנת לעכב את הליכי מימוש המשכנתא, ובסופו של דבר אף הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי בה ביקשה את הסעדים הבאים: סעד הצהרתי לפיו היא אינה חייבת כספים למשיב ולאביו; להורות על מחיקת המשכנתא הרשומה לטובת המשיב; ולהורות על ביטול הליכי הוצאה לפועל שפתח המשיב נגד המבקשת.

כך למשל, בדו"חות הכספיים בגין השנים 1998-1996 צוין כי "ההשקעה במבנה ועלות המגרש ... מומנו באופן ישיר על ידי תורם. המבנה משועבד לתורם בגין המימון האמור". כמו כן, בדו"ח עבור שנת 2018, שנערך לאחר פטירת הרב אויערבאך ופרוץ הסכסוך בין הצדדים, צוין במפורש כי "בשנות ה-80 נרשם על שם העמותה מבנה לפעילותה בניין המגורים נרכש ונבנה ע"י אדם פרטי ... הסכים כי בניין המגורים ירשם על שם העמותה. בזמנו לא ניתן לכך ביטוי בספרים היות ובעמותה לא הייתה כל פעילות כספית בגין פעולות אלו. בניין המגורים ממושכן לאדם הפרטי וביכולתו לדרוש את החזר השקעתו ... עם פטירת ראש הישיבה...". נוכח האמור, לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מהדו"חות החשבונאיים לא ניתן להסיק מסקנה נחרצת לטובת מי מהצדדים, ובמסקנתו לפיה סיכויי התביעה נמוכים.

סיכומם של דברים: נוכח הערכת סיכויי התביעה ושיקולי מאזן הנוחות, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, ועל כן דין הבקשה להידחות.

סוף דבר: הבקשה נדחית כמפורט בפסקה 18.

המבקשת לא טענה כלל, וממילא אף לא הוכיחה, כי מימוש המשכנתא יגרום לה נזק שאינו בר-תיקון.

ראשית, בעיניין זאבי גבו הבנקים ריבית פיגורים גם כאשר החלו הליכי כנוס הנכסים לשם מימוש הבטוחה, והבטוחה הייתה, הלכה למעשה, בידי הבנקים.

בנסיבות אלה, נראה כי תכליתו של ההליך כולו – גרירת רגליים ועיכוב הליכי מימוש המשכנתא, תוך פגיעה בזכותו של הבנק לגבות חוב, שהיה רשאי לגבות כבר בשנת 2009 לכל המאוחר.

עם זאת, נתתי דעתי למצבה הכלכלי הנטען של המבקשת, ועל כן, ובאיזון בין הטעמים, אני מחייב את המבקשת בהוצאות הבנק בגין ההליך לפניי בסך 10,000 ₪, שישולמו ללא קשר לתוצאות ההליך העקרי.

...

אשר על כן – הבקשה לעיכוב הליכים נדחית, ועיכוב ההליכים הארעי שניתן בהחלטתי מיום 21.2.2016 – בטל.

לאור האמור, אני סבור כי פסיקת ההוצאות צריכה לשקף הן את הסחבת ואת התמשכות ההליכים, הן את קלישותה המשפטית של הבקשה לגופה, ואת העובדה שהתשובה לה הצריכה מהבנק השקעה של זמן ומשאבים.

עם זאת, נתתי דעתי למצבה הכלכלי הנטען של המבקשת, ועל כן, ובאיזון בין הטעמים, אני מחייב את המבקשת בהוצאות הבנק בגין ההליך לפניי בסך 10,000 ₪, שישולמו ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.