ראשיתו של ההליך בבית המשפט קמא, בתביעה שהגיש מר חן מזרחי (להלן: "התובע") כנגד מעסיקתו, המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") וכנגד חברת הביטוח שביטחה אותה, המשיבה 2, בגין תאונה אשר ארעה במהלך עבודתו במשיבה ושבעטיה נגרמו לו ניזקי גוף.
על כן אנו סבורים כי בית משפט קמא לא היה רשאי להתבסס על החזקות הקבועות בחוק זה ובכללן החזקה הקבועה בסעיף 3 (א) לחוק לפיה "חזקה שהמוצר היה פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין".
אמנם במסגרת פסק הדין ציין בית המשפט קמא כי "...אמנם איני טוען כי עילת התביעה היא מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים..." אלא שקביעתו לפיה: "על כן אני סבור שבמערך הראיות שהוצג סביר להניח יותר שנפל פגם במוצר עצמו, מאשר שהפגם היתרחש אצל הנתבעת 1, תוך תיחזוקה או שימוש בלתי ראויים, או שהיתה למלגזון תאונה אחרת אשר קדמה לכך והובילה לשבר בידית", נסמכת על פניה על חזקה זו שאינה חלה כאמור.
...
אנו מקבלים את טענת המערערת שנוכח מועד האירוע מחד גיסא (15.9.2016) ומועד הגשת ההודעה לצד שלישי (26.9.2019), הרי שעל פניו העילה מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים התיישנה [סעיף 6 (א) לחוק].
בנסיבות אלה, היה על בית המשפט קמא לבחון את הדברים בהתאם לנטל ההוכחה המוטל על התובע – המשיבות בענייננו, ואנו סבורים כי אלה לא עמדו בו. ודוקו.
אנו סבורים כי בנסיבות אלה, לא ניתן היה להטיל אחריות על המערערת בהתבסס על הערכת המהנדס, שכן הטלת האחריות התבססה על מצע עובדתי שבו חסרו עובדות מהותיות כמפורט לעיל.
האמור עד כאן מחזק את המסקנה אלינו הגענו כי המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, שהיה פגם במלגזון , ושעל כן אין להטיל את האחריות על המערערת.
לאור האמור, הערעור מתקבל ופסק דינו של בית משפט קמא מבוטל.
