בהקלטה הנזכרת לעיל נשמע מר שומכר שואל את הנהגת מדוע לחצה על דוושת ההאצה בעת כניסתה למנהרת השטיפה – עובדה שמדבריו עולה כי למד עליה מתוך הסירטון בו ראה שהרכב ניכנס במהירות יחסית למנהרה ומתוך הדברים אף ניתן ללמוד שהציג בפניה את הסירטון במהלך השיחה – והנהגת נשמעת משיבה לו מיד ויותר מפעם אחת שלא לחצה עליה אלא רק שיחררה את דוושת הבלם כאשר הרכב בהילוך נסיעה ובהיותו רכב עם תיבת הילוכים אוטומאטית החל לנוע קדימה מיד עם שיחרור דוושת הבלם.
במצב דברים זה נהיר כי גם אם לא קבלה נהגת רכב הנתבעת תיזכורת בדבר החובה להעביר את תיבת ההילוכים למצב סרק טרם תחילת כניסתה למנהרת השטיפה היא בהחלט קבלה אזהרה בדמות הדפיקה על החלק האחורי של רכבה שאמורה היתה להבהיר לה שמשהו חריג מתרחש ולהזכיר לה את שהיה ידוע לה ממילא וכך להוביל לבלימה או למצער העברת תיבת ההילוכים להילוך סרק, פעולות שייתכן כי היו מונעות את התאונה או מצמצמות את עצמת הפגיעה וממילא גם את הנזק.
במישור נוסף שונים מעט פני הדברים בדידן מאלו בהם עסק פסק הדין האמור, מאחר שגם לאחר שרכב הנתבעת החל לנוע לתוך המנהרה לא הסיר עובד התובעת מבטו ממנה ומיד לאחר שראה שהרכב מיתקדם פנימה במהירות העולה על המותר מיהר לפעול וחבט על חלקו האחורי של הרכב על מנת להביא את הנהגת לפעול, וכפי הנראה השיגה פעולתו תוצאה – אף אם חלקית – וכפי הנראה מסיבה זו לחצה הנהגת על הבלם בפעם הראשונה.
גובה הנזק
למעשה לא היו הצדדים ולא המומחים מטעמם חלוקים באשר לעצם הנזקים שנגרמו למנהרת השטיפה אלא רק ביחס לפצוי הראוי בגינם, כאשר מחלוקת זו נעוצה בשאלה אחת ויחידה – האם נכון לפצות את התובעת בגין עלות חלקי חילוף חדשים כפי ששילמה בפועל וכעמדת המומחה מטעמה או שמא יש לנכות מסכום הפצוי בלאי כעמדת המומחה מטעם הנתבעת.
...
במקרה בו עוסק פסק הדין לא שלל בית המשפט קמא את הטענה כי המשיבה קיבלה הוראות טרם כניסתה למנהרת השטיפה ובכללן שילוב הילוך סרק ובית המשפט שלערעור קבע כך (פסקה 16) –
"צדק בעיני בית המשפט קמא עת קבע אחריות של החברה שבמכון השטיפה שלה, תחת פיקוח עובדיה ארעה התאונה, ומאידך לא פטר את המשיבה שלא העבירה את ידית ההילוכים למצב ניוטרל מאחריות לרשלנותה. מאחר שגם פעולה זו היתה צריכה להיות מפוקחת על ידי עובדי החברה, זו מצא בית המשפט קמא את חלוקת האחריות הראויה והמוצדקת בנסיבות העניין כפי שקבע, ודעתי היא כי בדין עשה כן ..."
ברוח קביעה זו אף אנוכי סבור, במלוא הצניעות והכבוד לערכאה הבכירה, כי יש מקום לחלוקת אחריות בין בעלי הדין אולם דומני כי בענייננו שונה מעט המצב מן המקרה בו עוסק פסק הדין האמור והדבר משליך על שיעור האחריות שיש להטיל על כל צד.
כפי שקבעתי לעיל, אין ספק כי עובד התובעת חדל בכך שלא הזכיר לנהגת את הצורך בהעברת תיבת ההילוכים למצב סרק טרם כניסתה למנהרת השטיפה ובה בעת אין חולק כי ידעה על כך במישור העקרוני אך נראה כי הדבר נשמט מזכרונה באותו רגע, אלא שזהו בדיוק תפקידו של העובד המוצב דרך קבע בשערי מנהרת השטיפה ומתודרך על פי נוהל התובעת – לוודא שהידיעה העקרונית אינה נשמטת מזכרון הנוהג/ת ברכב.
מנגד, פעולת הלחיצה על לוח הפיקוד על ידי העובד התרחשה רק לאחר הפגיעה, מה שלכאורה אמור היה לעשות מיד כשראה את הרכב מתקדם במהירות העולה על ההולם אף אם לא שקט לחלוטין על שמריו, שכן הציפיה ממנו – כגורם מקצועי המונחה בנושאים אלו – לפעול ביתר שיקול דעת וקור רוח בקרות אירוע מסוג זה.
לאור האמור אני סבור כי בשים לב למכלול נסיבות מקרה זה יש לחלק את האחריות לקרות התאונה על הצדדים באופן שווה.
בנסיבות אלו, מאחר שהנטל להוכיח את הנזק מוטל על התובעת, לאור התמיהות דלעיל והעדר ראיות ממשיות ביחס לאורך חיי המנהרה ותדירות החלפת החלפים לגביה, שניתן היה לכאורה לקבל מן היבואנית שהתובעת מצויה עימה בקשר עסקי שוטף (ראו עמ' 14 לפרוטוקול שורה 4), אין מנוס מן הקביעה שהתובעת לא הוכיחה את הנזק מעבר לקביעת השמאי מטעם הנתבעת.
סיכום
המורם מכלל האמור הוא שאני מקבל את התביעה באופן חלקי ולאור חלוקת האחריות באופן שווה בין התובעת לנתבעת אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובעת במחצית הנזק המוכח בסך 29,425 ₪ וכן באגרת בית המשפט בסך 2,402 ₪ כשלסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 22.9.21.
