ביום 5/4/17 הגיש התובע לבית המשפט השלום בקריות התביעה דנן, לפצוי בגין ניזקי גוף כתוצאה מהתאונה שנגרמה לטענתו עת ניתקל במוט ברזל חשוף (להלן: "המפגע") במיגרש.
לאור הודעת הנתבעת מיום 25/07/19 על אי הסכמה לקבלת הצעת בית המשפט לסילוק התביעה בפשרה, הריתי על הגשת תצהירים והתביעה נקבעה לשמיעת הוכחות.
אקדים אחרית לדיון ואציין כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, תצהירי הצדדים והנספחים שצורפו להם, חוות הדעת שהוגשו לתיק, סיכומי הצדדים ובכללם סיכומי תשובה ותגובה לתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות התביעה.
ראו קביעת ביהמ"ש בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (09.11.82):
" חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במיתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "
קודם להגשת התביעה כאן, נמצאה גרסה אחת בדבר פגיעה שנגרמה לתובע ממוט ברזל, במסמך הרפואי שנירשם שבוע לאחר התאונה.
...
בסופו של דבר, במבחן השכל הישר, אין כל יחס בין מעשי הנתבעת או מחדלה לכאורה כגורם לפציעה, למעשיו של התובע שגרמו לפציעה ולתוצאותיה החמורות במישרין.
יחד עם זאת וגם אם אגיע למסקנה כי אותו יתד יכולה להוות מפגע בנסיבות מסויימות, סבורני כי בנסיבות המתוארות ע"י התובע, הסיבה המכרעת לפציעתו של התובע הנה רשלנותו שלו ולא של הנתבעת.
סוף דבר
אני מורה על דחיית התביעה.
