] בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מיום 2.12.03, אשר הרשיע את המערער בעבירות על סעיפים 17(1), (2) ו – (3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג – 1963 (להלן: חוק המשמעת) ואשר גזר עליו ביום 2.12.03 אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין, פסילה משירות המדינה למשך 3 שנים מיום גזר הדין ופסילה ממילוי תפקיד חוקר בשירות המדינה לתקופה של 5 שנים מאותו יום.
...
זה מכבר זנחה שיטת המשפט שלנו את עיקרון הבטלות המוחלטת לטובת עיקרון הבטלות היחסית:
"כיום הפסיקה מבחינה בין הכלל המחייב רשות מינהלית לנהוג בדרך מסוימת, לבין התוצאה הנובעת מהפרת הכלל. התוצאה הנובעת מהפרת הכלל תלויה בנסיבות המקרה: מהות הכלל שהופר; הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת הכלל והנזק שייגרם כתוצאה מביטול ההחלטה המינהלית; השאלה מי תוקף את ההחלטה המינהלית, באיזה מועד ובאיזו דרך; ועוד. זוהי, על רגל אחת, תורת הבטלות היחסית. תורה זאת מבקשת לשקלל את הגורמים הנוגעים לעניין, כדי להגיע לתוצאה שיש בה איזון ראוי של גורמים אלה. לעתים התוצאה היא שההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; לעתים ההחלטה תהא בטלה רק כלפי אדם מסוים, בהליכים מסוימים, ולא תהא בטלה כלפי אנשים אחרים; לעתים ההחלטה תהא ניתנת לביטול ממועד מסוים; לעתים היא תעמוד בתוקפה על-אף הפגם שנפל בה; ועוד, לפי נסיבות העניין". (בג"צ 3081/95 ד"ר ג'ובראן רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל ואח', פ"ד נ(2) 177, 194).
בשוקלי את חומרת אמצעי המשמעת שהושתו על המערער, נתתי דעתי גם לדעת המיעוט לעניין העונש ובאתי לידי מסקנה שאין בה כדי להצדיק התערבות לביטול פיטוריו של המערער.
אשר על כן, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות ואילו דין הערעור על גזר הדין להידחות בכפוף לביטול הסייג של פסילה לשירות המדינה, ולשמש כחוקר.