נושא ערעור מהותי כעילה להארכת מועד

  באשר לשאלה מה יחשב "אותו עניין", נקבע בפסיקה, כי "שאלת התקיימותה של הזיקה המהותית בין העירעור שכנגד לבין העניין המועלה בעירעור עשויה ללבוש צורות שונות, אשר לא ניתן לחזותן מראש, ודומה, כי מוטב לא לתחום קווים נוקשים בנושא זה וכי ראוי לבחון כל מקרה לגופו" (פסק דין אוזן).

העירעור שכנגד הוא מקבילו של העירעור שכבר הוגש, והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת העירעור הראשי.

על אלה נוסיף, כי סכויי העירעור מהוים אף הם שיקול מרכזי בהחלטה בדבר הארכת מועד (ראו: בש"א 604/05 טובה אירלנדר נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, 21.8.2005; ע"ר 25156-09-16 איקיוטק דיגיטל וויז'ן בע"מ – רחל סילמו, 15.5.2017; עא"ח 19/07 חיים גלעד – צים חברת השיט הישראלית בע"מ, 28.6.2007).

...

ההלכה הפסוקה קבעה בעבר בכל הנוגע להכרה בטעות כ'טעם מיוחד' להארכת מועד, כי טעות, ובמיוחד טעות בדין של בעל דין או בא כוחו, אינה בגדר "טעם מיוחד". במהלך השנים, חל ריכוך בפסיקה זו ונקבע:  "כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע [פורסם בנבו] שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי  טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה .." (בש"א (עליון) 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח', פ"ד סד 182;  וראו גם: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702).

סוף דבר תוצאת הדברים היא, אפוא, שהבקשה לסילוק הערעור שכנגד על הסף נדחית, והערעור שכנגד מתקבל לרישום.

לנוכח העובדה שלא הובאה הצדקה של ממש לאיחור בהגשת הערעור שכנגד והבקשה להארכת מועד התקבלה מטעמים אחרים, תשלם המשיבה (המערערת שכנגד) למערערת (המשיבה שכנגד) בתוך 30 יום הוצאות בקשה זו בסך 1,500 ש"ח. ניתנה היום, כ"ח תמוז תש"פ (20 יולי 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

למסקנה שונה הגיעה ועדת הערר בנוגע "לתקופה שקדמה להגשת שומה מתוקנת הכוללת חלוקה של סכום הפצוי לפי וועדות מקומיות", וקבעה בעיניין זה :- "תקופה זו שתחילתה עם תחילת התכנית הפוגעת בשנת 1998, וסופה בחודש דצמבר 2006, היא התקופה שבין מועד אישורה של התכנית נושא התביעה, ועד להגשת כתב ערר מתוקן ע"י העוררות . המשכותה של תקופה זו רובץ כל כולו כתפי העוררות". (ס' 73 להחלטת הוועדה).

נטען כי המערערות לא ביקשו כל ארכה ואף לא הציגו כל הסבר לאי עמידתם במועדים שנקבעו בתקנות הנ"ל. נטען כי אין לקבל את ניסיונן של המערערות להסתמך על החלטת ועדת הערר בבקשה לעיון חוזר מיום 26.5.20 שעה שלא היה כל בסיס חוקי להגשת בקשה זו, והגשתה הנה בגדר ניסיון חסר תום לב לרפא את האיחור המהותי בהגשת העירעור.

כן הפנו המערערות לע"א 2196/93 מכבסת שלג נ' סלע חברה לביטוח שם בית המשפט העליון הפך את החלטת בית משפט קמא אשר פסק הפרישי הצמדה וריבית רק מיום הגשת התביעה ולא מיום היווצר העילה.

...

לעניין היקף ההתערבות בהחלטה מושא הערעור , נפסק בע"א 6663/93 יוסף צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, נה(1) 49 (1999):- "אם הערכאה הנמוכה בחנה ושקלה את נסיבות המקרה, והגיעה למסקנה כי יש להקטין את שיעור הריבית, אין ערכאת הערעור ממהרת להתערב בהחלטה כזאת, אפילו אם נכונותה מוטלת בספק. ...במה דברים אמורים? כאשר הערכאה הדיונית נדרשת בהחלטתה לשאלת הריבית, ומנמקת מדוע החליטה להקטין ריבית מהתובע או אף לשוללה. אולם בהיעדר התייחסות מצד הערכאה הדיונית לשאלת הריבית, נוטה ערכאת הערעור בדרך-כלל להתערב בהחלטה המונעת מהתובע ריבית מרבית". לאחר שדחיתי את הערעור לגופו מתייתר הצורך לדון בטענת להגשתו באיחור, מה גם שניכר כי יש ממש בטענות המשיבות להארכת מועדי ההגשה בשל מגיפת הקורונה.

סוף דבר: הערעור נידחה.

המערערות תשלמנה לכל אחת מן המשיבות, הוצאות הערעור בסך (כולל) של 10,000 ₪, לכל משיבה בנפרד (סה"כ- 30,000 ₪).

בקשת רשות ערעור שהוגשה בנושא לבית המשפט העליון נדחתה לגופה, ושלוש הבקשות שהוגשו לעיון חוזר בהחלטה זו נדחו אף הן. ביום 17.10.2018 הגישה המבקשת תביעה כספית לבית משפט השלום בירושלים בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הגשת התביעה (מושא פסק הדין הראשון) שלא בתום לב ועקב מימוש פסק הדין הראשון אשר הביא למכירת דירתה; וכן הוגשה התביעה נגד המשיבה 10, מדינת ישראל, בטענה למחדלים שונים של הרשות השופטת (ת"א 41611-10-18).

ביום 1.1.2020 סילק בית המשפט השלום (השופט א' פרסקי) את התביעה על הסף, מחמת השתק עילה והתיישנות, וכן לנוכח חסינותה המהותית של הרשות השופטת (להלן: פסק הדין השני).

לגבי השהוי בהגשת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, טוענת המבקשת כי "לא ישבה בחיבוק ידיים, אלא פעלה ללא לאות ועסקה במציאת פיתרון כספי". כידוע, בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט המחוזי, אשר דן והכריע בעירעור על החלטת רשם אותו בית משפט הנה בקשה ב"גילגול שלישי" אשר באה בגדרה של תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (רע"א 2013/22 ורטנסקי נ' הוט מערכות תיקשורת בע"מ (12.4.2022); רע"א 1270/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (6.5.2021)).

...

לאחר עיון בבקשה ובחומר שהונח בפני הערכאות קמא, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובת המשיבים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ביום 17.5.2023 דחה בית המשפט בקשה שהגיש המערער שהוכתרה כ"בקשה להוספת היועמ"ש כמשיב, לחקירת [המשיבה – ע' פ'] ובקשת ארכה למתן תגובה עד לתימלול הפרוטוקול", תוך שקבע כי "הבקשה להארכת מועד להגשת תגובות לבקשות בהן כבר נתנו החלטות אינה אלא ניסיון נוסף ושלא בדרך הקבועה בדין להביא לביטול ההחלטות שנתנו" (להלן: ההחלטה מיום 17.5.2023).

יתר טענותיו של המערער, ובהן הטענות לשגיאות מהותיות שנפלו בהחלטות בעיניינו, לרבות בהחלטת הפסלות נושא העירעור, הן טענות ערעוריות במהותן שאין בהן כדי להקים עילת פסלות (ע"א 7087/23 ל.א.צ.פ ייזום בע"מ נ' סייג, פסקה 13 (24.10.2023); ע"א 6068/23 פלוני נ' פלוני, פסקה 11 (27.9.2023); ע"א 2619/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (18.5.2021)).

...

לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, באתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות.

הערעור נדחה אפוא.

תוכן מבוא 1 ההליך והרקע 2 ההחלטה נושא העירעור 2 במועד בו הוגשה לבסוף תביעת החוב, כבר חלה היתקדמות ממשית , בהליך החדל"פ. 2 תמצית הטענות העיקריות בעירעור 3 בדיון 4 ה.ההכרעה 4 הנימוקים להכרעה 4 ה(1) המסגרת הנורמאטיבית הסטאטוטורית החלה על הארכת מועד להגשת תביעת חוב, שהוסיפה במפורש תנאי המתחשב בשלב הדיוני , חובת הגילוי של דבר האיחור מצד הנושה ושיקול הדעת הרחב של הנאמנת .

ג. טעות משרדית שלו אינה עילה להארכת מועד.

ד. בתיק בית המשפט כבר התבקש לאשר הסדר חוב ובמקרה זה הארכת המועד תהווה פגיעה מהותית באנטרס הסתמכות של הנושים האחרים והיחידה הוא משמעותי ) סעיף 7) הממונה -הצטרף לעמדת הנאמנת שלפיה אין הצדקה להארכת המועד להגשת תביעת החוב.

...

) למרות ידיעתו בפועל אודות פתיחת ההליכים ב"כ המערער טוען שיש לקבל את הערעור מהסיבות העיקריות הבאות : .

על כך ראו את "השורה התחתונה" בפסק הדין המרכזי של כב' השופט גרוניס רע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) (נבו 21.08.2012) ( פסקה 18) "18.      סיכומו של דבר, כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הפירוק או הכינוס – בין משום שנשלחה לו הודעה על ידי החייב, הנאמן או המפרק ובין מכל מקור אחר – הוא יתקשה מאוד להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על כן מתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד.

על-פי ההלכה הפסוקה, במצבים שבהם בשל צירוף נסיבות שונות, ובהן העדר מחלוקת של ממש על אודות החוב, אי-גרימת נזק למי מהצדדים, אי-חלוקת דיבידנד לנושים והעדר פגיעה באינטרס ההסתמכות מצד מי מבעלי הדין, יש להעתר לבקשה להארכת המועד להגשת תביעת החוב" .

ח.סוף דבר מכל הנאמר לעיל מצאתי לדחות את הערעור.