נוכחות כעילת מעצר עד תום הליכים

בית משפט קמא קבע איפוא כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת לביסוס הנטען בכתב האישום ביחס למעורבות העורר במבצע ההברחה וכי נגד העורר קמה עילת מעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

העורר טוען לנוכחות תמימה ולהיותו מזדמן מקרי שפשוט הגיע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אולם טענה זו נראית מפוקפקת בעליל לנוכח הדברים שהלה אמר – ולא אמר – בחקירתו במישטרה אשר ניתנה על ידו, לאחר הוועצות בבא-כוחו, ביום 23.6.2021.

...

סבורני כי בנקודה זו אין סיבה שאמשיך לנתח את הראיות הנוספות אשר מאמתות לכאורה את המיוחס לעורר בכתב האישום.

די אם אומר כי התנהלות העורר בחקירותיו מחזקת את המסקנה שלכאורה עולה מתוך ה"סרט האילם" – זאת, מפני ששתיקתו במענה לשאלות הקריטיות, כמצויין לעיל, עשויה לספק חיזוק לראיות שבאותו סרט (ראו: סעיף 28(א) סיפא לחוק המעצרים) ומפני שמה שנראה בדבריו, לכאורה, כשקר בוטה וחד-משמעי עשוי אף לספק סיוע לראיות אלו, מעבר לנדרש להרשעתו בעבירות המיוחסות לו (ראו דברי מ"מ הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) בע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 832ז (1982) ("אם שקרי הנאשם לובשים צורת הכחשה של עובדות מוגדרות, שקיומן מוכח על-ידי ראיות אחרות, או מתבטאים באמצאה כוזבת של מערכת נתונים, ואלו מצביעים על רגש אשמה ועל רצון להרחיק עצמו מן העבירה, אין סיבה, מדוע לא יראו בשקרים פוזיטיביים כמתואר את הסיוע הנדרש; זאת כמובן, בתנאי שהשקר האמור מוכח על-ידי הודאתו של הנאשם או על-ידי ראיות בלתי תלויות ...")).

סוף דבר: הערר נדחה.

שיקול זה יחד עם התשתית הראייתית ועילות המעצר מגשימות את תכלית עילת המעצר עד תום ההליכים.

בא כוח הפנה את בית המשפט לעובדה שמשפחת המשיב נוכחת בבית המשפט ומוכנה לקבל את האחריות על המשיב ולהפקיד ערבות כספית.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני ולאחר שעיינתי במכלול המסמכים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להורות על מעצר עד תום ההליכים גם ללא קבלת תסקיר, כפי שיפורט להלן.

לאור האמור, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

ב"כ המשיבה טען עוד, כי בית משפט קמא ביצע ניתוח מעמיק ויסודי של הראיות, בנגוד לטענת ב"כ העוררים כי עקב השעה המאוחרת והנוכחים הרבים באולם בית המשפט, לא יכול היה לבחון בצורה מעמיקה ויסודית את הראיות.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית על פי סעיף 21 (א) ו – (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט לבחון האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה, האם קמה עילת מעצר, והאם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שהפגיעה בחרותו של המשיב תהיה פחותה (בש"פ 9896/16 מחיסן נ' מדינת ישראל (10.1.2017); בש"פ 5601/16 פלוני נ' מדינת ישראל (24.7.2016); בש"פ 2819/15 פלוני נ' מדינת ישראל (17.5.2016)).

...

בבש"פ 6573/13 מדינת ישראל נ' אביתר (10.10.2013) נאמר: "מצוות המחוקק היא, כי על בית המשפט להידרש לשאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר, 'בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה' (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). לצורך בחינת התכנותה של חלופת מעצר, עמדה הפסיקה של הזיקה הקיימת בין עוצמת הראיות לבין חלופת המעצר, ומדובר במעין 'מקבילית כוחות', 'בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חירותו של הנאשם' [...] בא בעת, קיימת גם זיקה בין עוצמת הראיות לבין עוצמת עילת המעצר, כך שגם כאשר מדובר בראיות לכאורה שעוצמתן אינה גבוהה, אך עילת המעצר היא עוצמתית, ניתן להגיע למסקנה כי אין לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר". בבש"פ 8389/15 אבו כאטר נ' מדינת ישראל (27.12.15) אמר כב' השופט ס' ג'ובראן כך: " כידוע, שחרור לחלופת מעצר תלוי, בין השאר, ביכולת לתת אמון בנאשם – כאשר זו מוסקת מעברו, מהתנהגותו במהלך האירועים מושאי כתב האישום ומנסיבותיו הפרטניות של המקרה (ראו: בש"פ 7129/15 מדינת ישראל נ' גפני, פסקה 20 (28.10.2015); בש"פ 6056/14 נחמן נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (23.9.2014)). במקרה שלפניי, בית המשפט המחוזי מצא כי לא ניתן לתת אמון בעורר, וזאת נוכח מהות העבירות, תחכומן, היקפן והתקופה הממושכת בה בוצעו, ולנוכח עברו הפלילי. אמנם שירות המבחן בא בהמלצה חיובית לגבי האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אולם כידוע, המלצת שירות המבחן הינה המלצה בלבד, ואין בית המשפט כבול בה (ראו: בש"פ 5727/15 חוטה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (30.8.2015); בש"פ 475/13 סורוקה נ' מדינת ישראל (20.1.2013)). כפי שפירטתי לעיל, נימוקיו של בית המשפט המחוזי שלא לקבל את המלצת שירות המבחן מקובלים עליי." דברים אחרונים אלו יפים לענייננו.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין שני העררים להידחות.

על יסוד כל האמור לעיל, שני העררים – עמ"ת 25320-11-18 ו – עמ"ת 25949-11-18 – נדחים, והעוררים יוותרו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

סמיכות הזמנים בין מועד הגילוי לבין המועד שבו ביקש ליפגוש את העורר יכולה ללמד על המעורבות הלכאורית של העורר באירועים, בהתאם לגירסתו של א.א., וזאת גם אם בסופו של דבר העורר לא נכח בפגישה שנערכה בין צ'יקו לשלומי במלון.

חומרת המעשים שמיוחסים לעורר במסגרת אישומים אלה, די בהם כדי להקים עילת מעצר עד תום ההליכים נגדו.

...

ואולם, סבורני כי בהקשר של בחינת פרק הזמן שבו נתון אדם במעצר, יש להבחין לפחות במידה מסוימת בין מי שהחלטת המעצר הובילה לשלילת חירותו, לבין מי שהחלטת המעצר הובילה לפגיעה במעמדו ובזכויותיו, שכן אבן הבוחן המרכזית בשיקול חלוף הזמן היא הפגיעה בחירות הנאשם (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים; עניין דרור, פסקה 5).

נוכח האמור התרשם שירות המבחן כי קיים סיכון להפרת התנאים המגבילים ולהמשך קיום "קשרים שוליים" ככל שיועבר למעצר בפיקוח אלקטרוני, וכי אין במערך הפיקוח שהוצע כדי לתת מענה מספק למסוכנות זו. בחינת מכלול השיקולים האמורים מוליכה אותי למסקנה כי בנקודת הזמן הנוכחית יש להותיר את העורר במעצר מאחורי סורג ובריח.

סוף דבר: הערר בבש"פ 578/22 נדחה; הערר בבש"פ 493/22 מתקבל.

בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר, ובהן: עדויות ודוחות של שוטרים שנכחו בארוע; מציאת הנשק ברכב בבעלות העורר; ושתיקתו של העורר בחקירתו.

ביום 15.8.2021 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' דנינו) את בקשת המשיבה, וקבע שקיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר, וכי קיימת עילה למעצרו עד תום ההליכים, זאת נוכח המסוכנות שנשקפת לבטחון הציבור מביצוען של עבירות נשק, ושנלמדת אף מנסיבות המקרה כפי שמתוארות בכתב האישום, שבהן העורר הפגין תעוזה בניסיונו להמלט מהשוטרים ואף גילה נכונות לפגוע בשוטר.

...

במסקנה זו אין כל עילה להתערב, והיא ממילא עולה גם מההחלטה בערר השני.

אף עתה, אני סבור שככל שיהיה בידי העורר להציע מקום מעצר שיהיה בו כדי להרחיקו, מבחינה מהותית, מהסביבה שבה היה מעורה עובר למעצרו, וכן מערך פיקוח מתאים, פתוחה בפניו הדרך לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט המחוזי, וזה יכריע בה כחוכמתו.

בנתון לאמור, הערר נדחה.