נוהל הארכת שירות ברשות השידור הציבורי

עוד מעיר בית הדין, כי בהודעתה של גב' סוניה פרץ, מנהלת אגף כוח אדם בהוראה במשרד החינוך מיום 21.6.2015 ניתנה, מתוך היתחשבות מיוחדת, אורכה למורים העוסקים גם בהוראת נהיגה להודיע עד יום 30.10.2015 האם בכוונתם להמשיך בעבודה סדירה בהוראה במשרד החינוך (ולחדול מעבודתם הנוספת) או לצאת לחופשה ללא תשלום ולהמשיך בעבודה הנוספת בהוראת נהיגה, ואולם המערער מס' 1, כך לקביעת בית הדין, עשה דין לעצמו.

בית הדין הוסיף, כי הנחת היסוד בכל מערכת ציבורית היא, כי הנחיות הניתנות על ידי ראשי המערכת יבוצעו על ידי הכפופים להם בשרשרת ההירארכית, ואין להשלים עם עשיית דין עצמית של עובד, שהרי מי שאיננו מרוצה מן התפקיד המוטל עליו רשאי להעלות השגותיו בדרכים המקובלות, ואם לא יבוא על סיפוקו, פתוחה הדרך בפניו לפרוש מעבודתו בהסדר הולם ולחפש את עתידו המקצועי במשרה ההולמת את כישוריו במסגרת אחרת (עש"מ 2728/90 צבי צור נ' נציב שירות המדינה, פ"ד מד(3) 575 (1990)).

בצדק, התבסס בית הדין בהכרעות הדין על האמור בעש"מ 5205/01 פרנס נ' יושב ראש רשות השידור, פ"ד נו(2) 9, 21 (2001): "... העובדה שנוהל או הוראה מחייבת בשירות המדינה אינם נאכפים במשך זמן, או שהאכיפה היא חלקית ביותר, אינה מקימה כשלעצמה זכות לעובד ואינה מונעת מן הרשות לשנות ממדיניותה הפסולה ולעמוד על קיום הנוהל. ככלל, אי-אכיפה אפקטיבית אינה מקנה לעובד זכות שלא להשמע להנחיות ולכללים, והעובד מחויב בכל מקרה להוראות הממונים עליו בין שמדובר בהוראות התקשי"ר ובין שמדובר בהוראות של נוהל פנימי שהוצא בידי הממונים..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

...

יחד עם זאת סבורני, שהיה מקום ליתן משקל גבוה יותר לכך שבמשך תקופה לא מבוטלת נמנעה המשיבה מלאכוף את האיסור על עובדי ההוראה לעסוק בעבודה נוספת מבלי לבקש היתר.

אני מפנה לדברי כב' הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש בעש"מ 5205/01 פרנס נ' יו"ר רשות השידור פ"ד נו(2) ,9 בעמ' 23 (2001): "... במקרה שלפנינו אין לומר כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער, כשלעצמם, הינם חמורים באופן יוצא דופן המחייב התערבות לקולה. עם זאת, כיוון שהתברר שהרשות לא הקפידה לנקוט אמצעים לאכיפת הנוהל שהיא עצמה קבעה, מן הראוי להקל בחומרת אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער...". וכן ציין כב' המשנה לנשיאה, השופט א' רובינשטיין, בבר"ש 4252/16 אלגלי נ' נציבות שירות המדינה (5.7.2016) בפיסקה כ"ג: "אוסיף כאן, כי משהחליטה הרשות לאכוף מה שלא אכפה שנים, אין בכך כמובן דופי, ותמיד יפול על פלוני כלשהו להיות ראשון לנאכפים. אין מנוס מכך במציאות, שהרי יש להתחיל אי פעם, אלא שכמובן ראשוניות זו צריכה להתבטא במתינות הענישה ובהעלאתה ההדרגתית". מהתם להכא: הואיל וסברתי שיש ליתן משקל גבוה יותר לעובדה שבמשך תקופה לא מבוטלת נמנעה המשיבה מלאכוף את האיסור על עובדי ההוראה לעסוק בעבודה נוספת מבלי לבקש היתר, ובשים לב לדברי בית המשפט העליון על כך שנוכח שיקול זה ראוי להקל בחומרת אמצעי המשמעת, וכן בהתחשב בעמדתה של המשיבה, כפי שהוגשה ביום 22.11.2016 לבית משפט זה, אני מחליט שבכל הנוגע למערערים מס' 1 (מלחם רפקי) ומס' 2 (אחמד ג'בארין) יועמדו אמצעי המשמעת על: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת ב-10 תשלומים חודשיים ורצופים, והורדה בדרגה אחת למשך חצי שנה.

בכל הנוגע למערער מס' 3 (ותד ראפת), שפרש לגימלאות בתוקף מיום 31.8.2016, אני מחליט שאמצעי המשמעת יועמדו על: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת ב-10 תשלומים חודשיים ורצופים.

יצוין כי עמדת המדינה מבוססת גם על פסיקת בית משפט זה בעבר, בה נקבע, ביחס לתפקידים צבוריים מסוימים, כי "העדר קציבה סטאטוטורי של משך הכהונה באותם תפקידים מותיר בידי הרשות המוסמכת את הסמכות לקצוב, על דרך קביעת מדיניות מינהלית, מסגרת זמן סבירה לכהונה מקום שקביעה כזו מישתלבת בתכליות ובמטרות שהכהונה באותן משרות נועדו להשיג" (בג"ץ 5464/04 זריפי נ' שר המשפטים, יוסף (טומי) לפיד, פ"ד נט(5) 721, 728 (2005)).

לעילת הסבירות ראו: בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421 (1980); בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229 (1993); בג"ץ 43/16 תנועת אומ"ץ - אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' ממשלת ישראל (1.3.2016); מרגית כהן "עילת אי-הסבירות במשפט המינהלי: היבטים השוואתיים והערות נורמאטיביות אחדות" ספר אור - קובץ מאמרים לכבודו של השופט תיאודור אור 773, 792 (2013); דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי כרך ב, 769-723 (2010) (להלן: ברק-ארז, כרך ב).

סוגיית הסמכות כזכור, בפסק הדין החלקי שניתן על-ידינו ביום 25.5.2017, רשמנו "את הצהרתם המפורשת של העותרים (כפי שהיא מופיעה בסעיף 18 לעתירה) לפיה הם 'אינם חולקים על סמכות נציב שירות המדינה לקבוע בחוזי ההעסקה של העוזרים המשפטיים תקופת העסקה קצובה, ואף להאריך את העסקתם לתקופות קצובות'". נותרה השאלה האם מוסמך נציב שירות המדינה לקצוב מראש את משך העסקתם של העוזרים המשפטיים? חברי, השופט י' דנציגר, לא הכריע בשאלה זו; חברי, השופט א' שהם נוטה להשיב עליה בשלילה.

הינה כי כן, אף שבפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה נקבע כי הקציבה תיוותר על כנה – הרי שקביעה זו הותנתה בכך שנוהל ועדת החריגים יאפשר "לעוזר משפטי, המבקש להאריך את תקופת עבודתו מעבר לתקופה המירבית, להגיש בקשה לועדה על מנת שזו תשקלה בכובד ראש ותוך לקיחה בחשבון של כלל השיקולים הרלוואנטיים – לרבות מקצועיותו ומסירותו של העוזר המשפטי ועמדת השופט עמו הוא עובד לגבי תרומתו הייחודית למקום העבודה; השלכות סיום עבודתו על יעילות עבודת השופט, וכדוגמא ככל שקיים קושי (באותה עת או באותו איזור גאוגרפי) באיתור עוזר משפטי חדש; שיקולים מערכתיים; נסיבות אישיות מיוחדות; ועוד" (שם; ההדגשה במקור).

...

אומר בזהירות, כי דעתי נוטה לכך שגם אילוּ הובא עניין זה לפנינו בהליך ערעורי ולא בגצ"י, לא היה מקום ליתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' לפי מבחני הלכת חניון חיפה הנ"ל. על אחת כמה וכמה סבורני, כי אין מקום להכניס ראשנו לנבכי פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, ולמכמני שיקול הדעת של נציב שירות המדינה, לפי אמות-המידה דלעיל, המצמצמות את ההתערבות עוד יותר.

סוף דבר לדעתי, על יסוד האמור לעיל, לא קמה עילה להתערבותנו בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה.

סוף דבר, העתירה מתקבלת, בדעת רוב של השופטים י' דנציגר ו-א' שהם, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט נ' סולברג.

לטענתה, ישיבת השימוע ארכה זמן רב ותועדה בכתב, ולאחריה קיבלה החלטה לפטר את התובע, וזאת לאחר ששקלה את דברי התובע שנאמרו במסגרת השימוע בלב פתוח ונפש חפצה.

במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעביד, רשאי המעביד לפטר עובדים או להעבירם מתפקידם, כל עוד נעשה הדבר כדין וכאשר שקולי המעביד ממלאים אחר אמות המידה של סבירות ומידתיות, בהיתחשב בנסיבות המיוחדות של כל עניין (ע"ע (ארצי) 674/05 אהרון ויזנר נ' מדינת ישראל רשות השידור, מיום 28.3.07 להלן: "עניין ויזנר"; ע"ע (ארצי) 277/07 דוד בוחניק נ' חברת נמל אשדוד בע"מ, מיום 4.2.08).

עם זאת, למרות האמור לעיל כי לא הוכח כאמור קיומם של טעמים בלתי לגטמיים בפיטוריו של התובע, הרי שכפי שיפורט להלן עולה מחומר הראיות כי חלו פגמים מהותיים בהליך השימוע שנוהל לתובע, המצדיקים סעד של פיצוי לזכותו, ונפרט.

החובה לקיים שימוע, אשר הורתה במשפט הצבורי, הוחלה בפסיקת בית הדין לעבודה גם על מעבידים שהם בבחינת "גוף דו מהותי" וגם על מעבידים פרטיים (ר' ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ, מיום 15.7.07).

בית הדין הארצי עמד על כך שהפררוגטיבה הניהולית של המעסיק איננה חזות הכל, וכי על המעסיק ליתן דעתו לאינטרסים הלגיטימיים של העובד, לנהוג כלפיו בתום לב ובהגינות: "הפררוגטיבה הניהולית מייצגת את אינטרס המעסיק- אינטרס לגיטימי לכל הדיעות- אלא שלעומתו קיים אינטרס נוסף, הוא אינטרס העובד, אשר אף עליו יש לתת את הדעת. עובד אינו פיגורת משחק על לוח שחמט. עובד הוא בשר ודם, הוא צד לחוזה עבודה, הוא נשכר לבצוע תפקידיו בשרות המעסיק. כמו למעסיק, כך גם לעובד, יש אינטרסים הן כעובד והן כאדם...

...

נציין כי בקביעתנו בדבר הפיצוי לו זכאי התובע בגין הפגמים בהליך פיטוריו, נתנו דעתנו גם לעוגמת הנפש שנגרמה לו. משכך, תביעתו של התובע ברכיב זה נדחית.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן: פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.14 ועד לפירעון.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע השתתפות בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪.

על חובה זו עמדה סגנית הנשיא, כתוארה דאז, כב' השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין בפסק הדין בעיניין אגודת העיתונאים בישראל ירושלים נ' רשות השידור[footnoteRef:11].

בדומה אין אנו רואים צורך להאריך בטענת התובע כי ההחלטה על סיום העסקתו בנתבעת פוגעת באנטרס ההסתמכות שלו, לאחר שעבר הליך ארוך של מיונים והיה מיועד לקליטה לקורס הכשרת סוורים.

זאת בשונה מתפיסת התובע, אשר מבקשת להפעיל את מבחן המידתיות על הסנקציה השמורה בנהלי הנתבעת לאותם מקרים בהם נימנע המועמד מלמסור מידע שלם על קרובי מישפחה המועסקים בשירות הנתבעת, בעת הגשת מועמדותו.

...

משנדחו טענות התובע על פגם בהחלטת הנתבעת – התביעה למתן צו המבטל את החלטת הנתבעת על הפסקת מועמדותו לתפקיד סוור והצבתו של התובע בקורס סוורים – נדחית.

אחרית דבר מהמקובץ עולה כי דין התביעה להידחות.

נוכח התוצאה אליה הגענו, התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 6,000 ₪, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

"הדוקטרינה מורה, כי נפקות הפגם תוכרע על-פי חומרת ההפרה בהיתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, וזאת אגב איזון בין מכלול שיקולים שבמסגרתם תבחן: חומרת הפגם, הרלבנטיות שלו ביחס להחלטה, תכלית ההוראה שהופרה, הנזק או העוול שהסבה ההפרה ומידת הפגיעה באנטרס הצבורי לו תבוטל ההחלטה בגינו" (ע"פ 40588/07 קמיל סנו נ' יו"ר הועדה המחוזית לתיכנון ובנייה ירושלים (פורסם בנבו, 26.3.2008); רע"פ 5387/16 אלארזק נ' יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים (פורסם בנבו,19.9.16).

כך נפסק כי: "כדי להוכיח אכיפה בררנית, יהא על הטוען להראות בראש וראשונה כי אכן עסקינן בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלבאנטי לעניין, כמצדיק היתייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום; בשלב השני, על הטוען להראות כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, כמו למשל שרירותיות, או היתחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או שאינם ראויים. מטבע הדברים, מדובר בשני שלבים השלובים זה בזה, ואשר רב המשותף להם. הנטל להוכיחם מוטל על הנאשם, שכן הרשות המינהלית נהנית ככלל מן החזקה לפיה פעולותיה נעשות כדין...ועוד אטעים, כי "העובדה שנוהל או הוראה מחייבת בשירות המדינה אינם נאכפים במשך זמן, או שהאכיפה היא חלקית ביותר, אינה מקימה כשלעצמה זכות לעובד ואינה מונעת מן הרשות לשנות ממדיניותה הפסולה ולעמוד על קיום הנוהל. ככלל אי-אכיפה אפקטיבית אינה מקנה לעובד זכות שלא להשמע להנחיות ולכללים..." (עש"ם 5205/01 פרנס נ' יושב-ראש רשות השידור, פ"ד נו(2) 9 (2001), דברי השופטת (כתארה אז) ד' ביניש, בעמוד 21).

כך גם לא מצאתי מקום ליתן ארכה לבצוע הצוו על מנת לאפשר למבקש לפעול בהליכי הכשרה, שכן מעדותו של מר אנוקה עולה, כי המקום מיועד לשטח נוף פתוח ועל כן ספק אם ניתן להכשירו, מה גם שהמבקש לא טען ולא הציג ראיות כי החל בהליכי הכשרה כלשהם.

...

אולם, ברור, כי טענה בדבר העדר שירותים עירוניים או אכיפה של עבירות בניייה אינה יכולה לבסס מסקנה בעניין תחום מרחב התכנון של מחוז ירושלים.

סיכומו דל דבר: הצו הוצא כדין ולא נפלו בו פגמים המצדיקים את ביטולו ועל כן אני דוחה את הבקשה לביטולו.

לפיכך, הבקשה נדחית.