נוהל איסור דרישה להמציא מידע פלילי על עובד הוראה

הכרעה סעיף 84 לצוו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה), התשל"ז-1977 קובע כי "ראש מנהל השרות רשאי לידרוש ביטול מינוי למישרה פנויה שלא נעשה בהתאם לצוו זה". על משמעות סמכותו של ראש מנהל השרות מכוח הוראה זו נפסק בעיניין עמאר כך: "מכוח 'אחריות העל' של המדינה, מגלמות סמכויות הפיקוח של ראש מינהל השרות ושל הממונה את האנטרס הצבורי של מינהל תקין, טוהר מידות ומניעת שימוש שלא כדין בכוחן של הרשויות המקומיות. לאור תכליתן של סמכויות הפיקוח הנתונות להם ובמסגרתן - יש ליתן לתיבה "רשאי לידרוש" משמעות של חובה.

אין בניסיון של גב' קדוש לייחס למר בלנקט אינטרס פוליטי כדי להועיל לה, שכן המציאות היא שלא אחת תלונות מגיעות מאנשים בעלי אינטרס כזה או אחר, אך אין בעצם קיומו של אינטרס זה כדי לפסול את התלונה ויש לבדוק אותה לגופה.

חל איסור פלילי קונקריטי על עובדי רשויות מקומיות שהנם בעלי סמכות מנהלית או תפקיד במגע עם קהל, להישתתף בתעמולת בחירות ברשות המקומית.

חשיבות אי תלותו של מבקר הרשות המקומית באה לידי ביטוי גם בהוראות פקודת העיריות, החלות מכוח סעיף 13ה על מועצות מקומיות, כפי שהוסבר בהרחבה בע"ע (ארצי) 2146-04-12 איגוד מבקרי הרשויות המקומיות - הרציג ועיריית אילת, 30.6.13: "המודל הסטאטוטורי של הבקורת ברשויות המקומיות נועד להבטיח ביקורת מיטבית ויעילה. החיזוק הסטאטוטורי של מעמד המבקר נעשה בחקיקה באמצעות עצם חובת המינוי של מבקר, קביעת דרכי מינויו וכשירותו, קביעת תקציבו ותקני כוח האדם שיועמד לרשותו, הבטחת גישתו למידע, הוראות מיוחדות הנוגעות לעובדי ביקורת, קביעת מנגנון פיטורים של מבקר כדי למנוע פיטורים שרירותיים, וכן מנגנון שימנע פיטוריהם של עובדיו, עצמאות כימעט מוחלטת בקביעת תכנית העבודה השנתית ועוד.

היטיב לבטא את מורת הרוח מתופעה זו כבוד השופט רובנישטיין בבג"צ 4284/08 שמואל קלפנר - חברת דואר ישראל, פד"ע סג(3) 766: "ישנם נושאים שלגבי טיבם אין צורך באסמכתאות, הם מעוררים פסלות מניה וביה. הפיטורים הפוליטיים הם אחד מהם... אשר למינויים הפוליטיים, אין צורך להכביר מלים על המיאוס בהם במקום שאינו מקומם". ההלכה הפסוקה מורה כי שעה שנטען למעורבותם של שיקולים זרים בקבלת ההחלטה המנהלית והובאה ראשית ראיה לטענה זו - הנטל מועבר למעסיק להוכיח כי פעל כדין.

...

לסיכום, מינויה של גב' קדוש נעשה במכרז פומבי, בהליך תקין ולפי כל הוראות הדין, כאשר עמדה בכל תנאי הסף לתפקיד ונבחרה כמועמדת המתאימה ביותר על ידי ועדת מכרזים.

היות שסעד הפיצוי בגין אי קיום שימוע כדין הינו סעד חלופי במקום בו יקבע בית הדין כי אין מקום להורות על המשך תפקידה של גב' קדוש כמבקרת - אין מקום לתתו במקרה זה. אשר לפיצוי בגין לשון הרע, לטעמינו לא עמדה גב' קדוש בנטל ההוכחה כי משרד הפנים פרסם את הדברים בעצמו או בכוונה לפגוע בה, בשמה הטוב ובמשרתה, ולכן - תביעתה לסעד זה נדחית.

סוף דבר: תביעתה של גב' קדוש מתקבלת, כדלקמן: א) גב' קדוש הייתה ועודנה מבקרת העירייה מיום מינויה ואילך.

דרישה מעין זו שכיחה במקומותינו, לדוגמה, בקשה למתן צו המורה לחברת טלפון סלולארית להמציא פלט שיחות בין בעלי הדין (השוו בר"ע (ארצי) 44473-06-15 MEBBERHATUM נ' פסגות פ.ס חברת בניה קבלנית (7.9.2015); סע"ש (איזורי ת"א) 45330-11-17 פייסל נ' מ.ש. אלומיניום בע"מ (30.5.2018)).

כאשר הצד השלישי הוא רשות ציבורית, דרך המלך לגביית עדותו והמצאת מסמכים על ידו היא באמצעות תעודת עובד ציבור, כאמור בתקנה 178(א1) לתקסד"א ותקנה 83(ד) לתקנות החדשות: "עובד ציבור לא יידרש לתת עדות בעל פה, אם ניתן לגבות את עדותו באמצעות תעודת עובד ציבור או תעודה ציבורית, זולת אם בית המשפט הורה אחרת". ואכן, מעשה של יום ביומו שהרשות נידרשת לספק מידע מסוים והיא עושה כן בדרך של תעודת עובד ציבור.

סעיף 19(א)(1) לחוק השב"כ קובע כלהלן: "כללים, הוראות השרות, נוהלי השרות וזהות עובדי השרות והפועלים מטעמו, בעבר או בהווה, וכן פרטים אחרים בנוגע לשירות שייקבעו בתקנות, הם חיסויים וגילוים או פירסומם אסור"; המחוקק הסמיך איפוא את מחוקק המשנה לקבוע את פרטי המידע החסויים.

סעיף 8(2) לחוק השב"כ מסמיך אותו "להעביר מידע לגופים אחרים בהתאם לכללים שייקבעו ובכפוף להוראות כל דין". בית המשפט אינו אחד מאותם גופים, להבדיל מסעיף 5 וסעיף י' לתוספת הראשונה לחוק המירשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, שעל פיו בית המשפט הוא אחד הגופים שרשאי לקבל מידע מהמרשם.

...

בהינתן האמור, סבורני כי החלטת בית המשפט קמא לחייב את המדינה לספק את המידע המבוקש במקרה זה אינה יכולה לעמוד, שכן המדובר באחד מאותם מקרים בהם היה על בית המשפט לקבוע כי במכלול הנסיבות המדובר בהזמנת עדות שאין מקום להיענות לה (בלשון סעיף 1(ב) לפקודת הראיות ש"אין בה צורך").

בנסיבות אלה סבורני כי ניתן להימנע מהזימון ככל שבית המשפט השתכנע כי אכן הוא חסר תוחלת.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים בעניין זה, ובכלל זה שמיעת גורמי הביטחון במעמד צד אחד, השתכנעתי כי גם איזון זה מצדיק את המסקנה שלא היה מקום להורות על המדינה לגלות את המידע שברשותה במקרה דנן.

לפניי בקשה להורות על העברת חומר חקירה בהתאם לסעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") ובקשה לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחסד"פ. ביום 16.9.20 הוגש כנגד המבקש כתב אישום, המייחס לו מכירת תכשיר שלא כדין, עבירה לפי תקנות 2(א), 2(ג), 15 ו-17(א)(1) לתקנות החומרים המסוכנים (רישום תכשירים להדברת מזיקים לאדם), התשנ"ד-1994 (להלן: "התקנות").

על פי המתואר בכתב האישום, מכר הנאשם בשתי הזדמנויות שונות חומרי הדברה אסורים: ביום 18.9.17 מכר הנאשם למפקח המישטרה הירוקה חומר הדברה מסוג "אדמירל" אשר מכיל Bifenthrin מרוכז, מכירתו מותרת רק למדביר מורשה.

לטענת ב"כ המשיבה, התעודה הועברה לידי המבקש עוד ביום 17.11.20 אשר לנהלים המבוקשים לדבריו הם אינם מצויים בחזקת המשיבה וכי לשם השגתם נידרשת המבקשת להגיש בקשה מכוח סעיף 108 לחסד"פ, כאשר בבקשה מסוג זו תדרש המבקשת להוכיח רלוואנטיות המבוקש כאשר לטענתה של המשיבה מדובר "במסע דיג". דיון והכרעה: לשון סעיף 108 לחסד"פ: "בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין או מיזמת בית המשפט, לצוות על עד שהוזמן או על כל אדם אחר להמציא לבית המשפט במועד שיקבע בהזמנה או בצו, אותם מסמכים הנמצאים ברשותו ושפורטו בהזמנה או בצו". לשון סעיף 74 לחסד"פ: " (א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסנגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו.

נקבע כי  כאשר נבחנת בקשה לפי סעיף 108 בהקשר למידע שנועד לאפשר טענת הגנה מן הצדק, ובפרט טענה לאכיפה בררנית, קיימים קריטריונים ספציפיים העומדים בבסיס מערכת השיקולים שעל בית המשפט לשקול בהקשר זה. סעיף 108 לחוק נועד לאפשר השגת חומר שאינו חלק מ"חומר חקירה" אך עשוי לסייע למי מהצדדים (בש"פ 9305/08 פלוני ואח' נ' בית ספר אל מאמוניה לבנות ואח').

...

באשר לבקשתה של המשיבה לקבל את לידה את פירוט "השיטות ונהלי החברה", לא מצאתי כי יש מקום להיעתר לדרישה זו, ככל ותחפוץ המבקשת לבחון קיומם של שיטות ונהלים, תוכל לעשות כן, אגב חקירת עדי התביעה הרלוונטיים.

עם זאת, איני מקבל את הטענה, לפיה יש לדחות בשל כך, את הבקשה על הסף.

המזכירות תעביר החלטתי לידיעת ב"כ הצדדים.

עם פתיחתו נוהל החשבון על שם התובעת ועל שם בן זוגה, מר עופר זלצמן (להלן: "עופר"), כאשר מטרת החשבון הייתה חשבון פרטי.

התובעת סירבה לשתף פעולה עם הבנק ולהשיב לשאלותיו, והשיבה בעמימות כי היא אזרחית רומניה אשר משלמת מיסים הן בארץ והן ברומניה וכי ישנם "הליכי תביעה רבים, גם בלה"ב 433". הבנק ביצע בדיקות באתרי אינטרנט לפי שמה של התובעת, כך לגירסתו, וגילה כי נגד התובעת ועופר, בן זוגה, מתנהלים הליכים פליליים על ידי היחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית, בחשד לבצוע עבירות שונות מתחום חוק זכויות יוצרים, מס הכנסה וחוק איסור הלבנת הון.

זאת כאשר ביצע בדיקות מטעמו ודרש לקבל מהתובעת מסמכים, אסמכתות, מידע ותשובות לשאלות כבדות המשקל שעלו בקשר לפעילות התובעת, הן בחשבון והן בחשבונותיה בחו"ל. בנוסף, עת שמתקיימים נגד התובעת הליכים פליליים בהיבטי הלבנת הון, כאשר לבנק לא ברורה פעילות התובעת בחשבון (לרבות מקור הכספים המתקבלים בו והעברות לצדדי ג'), וסרובה של התובעת לשתף פעולה עם הבנק, הרי שהבנק לא יכול לעמוד מנגד ונידרש לפעול לסגירת החשבון.

עיון בפסק דין זה אינו מלמד בהכרח כטענת הבנק, אלא נאמר בו כך (כב' השופט סולברג): " כאשר עסקינן בהחלטה המורה על גילוי מסמכים, לעתים מזומנות ראוי להדרש לערעור עליה בעוד ההליך בעיצומו, שכן מדובר בעיניין בלתי הפיך (רע"א 6676/17 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דיין, פסקה 9 (17.9.2017)). בעניינינו, שוכנעתי כי בהחלטת בית המשפט המחוזי לא מוצה הדיון בשאלה העומדת על הפרק, באופן המצדיק לקבל את העירעור ולבטל את ההחלטה. מקובלת עלי טענת הבנק, לפיה אין לגזור גזרה שווה מגילוי מסמכים בסכסוכים נזיקיים לעניין שלפנינו, העוסק באופן שבו הבנק פועל בתחום איסור הלבנת הון. בפי הבנק טענות הנוגעות לחובות סודיות המוטלות עליו על-פי דין, אולם בית המשפט לא נזקק להן ולא הכריע בהן.

התובעת סירבה לשתף פעולה עם הבנק ולהמציא לו הבהרות ומסמכים באשר לפעילות המבוצעת בחשבון.

זאת בנגוד לטענת התובעת כי סיפקה לנציגי הבנק הסברים לכל שאלה שהפנו אליה; התובעת היתחמקה במהלך החקירה הנגדית ולא ענתה על שאלות לגבי סכומים עגולים רבים שהופקדו בחשבון, כפי שעולה מדפי החשבון שצורפו (נספח 1 לתצהירה נ/3 של מזל); אי היענותה של התובעת למסור פרטים הנדרשים לבנק למילוי אחר הוראות הדין, כמו גם יסוד סביר להניח שפעולה מסוימת של התובעת קשורה להלבנת הון, ייחשבו כסיבה סבירה לסרוב סביר של הבנק להעניק לתובעת שירותי ניהול חשבון.

...

במילים אחרות לא שוכנעתי כי הבנק עמד בשני התנאים הבאים הנדרשים בכדי ל"הקפיא" או לסגור חשבון, אותם ציינו בסעיף 22 לעיל, כדלקמן: אין די בחשש ערטילאי ו/או אין די בטענה כללית וסתמית, כי קיים חשש ממשי להתנהלות בלתי תקינה בחשבון.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי הבנק לא הוכיח "סירוב סביר" בהקפאת החשבון של התובעת.

בנסיבות הענין, ולאחר שמצאתי כי גם התנהלותה של התובעת במקרה הנדון לא היתה תקינה, ולאור הספק ממנו נהנתה התובעת, החלטתי לא לעשות צו להוצאות.

וכך מורה סעיף זה: "(א) עובד סוצאלי כהגדרתו בחוק העובדים הסוצאליים, תשנ"ו-1996, אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שניזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עסוקו כעובד סוצאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעובד סוצאלי בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם כן ויתר האדם על החסיון או שבית המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה.

כך, סעיף 8(א)(4) לחוק העובדים הסוצאליים קובע כי חובה זו לא חלה במקרה שבו "הגילוי דרוש לשם מניעת פגיעה באדם שעליו המידע או באדם אחר", וסעיף 8(א)(5) לו קובע חריג נוסף שחל במקרה שבו "קיימת בחוק חובה או רשות לגילוי המידע או לאיסוף המידע". לצד תחולתם של החיסיון וחובת הסודות האמורים וכחריג להם נקבעה בחקיקה חובת דיווח שחלה על עובדים סוצאליים במצבים שבהם הגיע לידיהם מידע שעניינו פגיעה בקטין או בחסר ישע.

בעקרו של דבר, המדינה טענה בו כי בנסיבות שבהן קמה חובת הדיווח הקבועה בסעיף 368ד(ב) לחוק העונשין, כלל לא חל החיסיון הקבוע בסעיף 50א לפקודה ואין להדרש לנוסחת האיזון הקבועה בו. לחלופין, נטען כי אף אם לא תיתקבל גישתה האמורה, הרי שבנסיבות העניין, בשים לב לטיב החשדות ולחשיבותו של המידע בו מחזיקים נציגי המבקשת, יש להורות על המצאת המסמכים המבוקשים ובכלל זאת אף לחייב את בעלי התפקידים הנוגעים בעיניין למסור עדות.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי יש להורות על הסדר ולפיו ועדות הפטור הסטאטוטוריות מכוח סעיף 368ד(ו) לחוק העונשין ידרשו ליתן פטור מחובת הדיווח בכל המקרים שבהם המטופל (בין אם נפגע עבירה ובין אם פוגע) או יוזם הטיפול (כגון הורה של קטין נפגע עבירה) חתם טרם התחלת הטיפול על טופס בו הוא הצהיר כי ככל שתחול חובת הדיווח הוא לא יסכים להכנס להליך טפולי ולא ימסור מידע אודות הפגיעה.

בהקשר זה יש אף לציין כי, הלכה למעשה, דיוניהן של ועדות הפטור הסטאטוטוריות מתנהלים תחת מעטה סודיות בדלתיים סגורות, וזאת מתוך רצון לעודד שתוף פעולה של כלל הנוגעים בדבר ובכלל זאת של האדם החשוד במעשים שהקימו את חובת הדיווח (ראו סעיפים 28-27 לנוהל ועדת הפטור; נחמני-רוט, בעמ' 388-387).

אולם, אסור שיהיה זה מהלך "אוטומאטי" כדרך קבע.

בכפוף לאמור לעיל, ככל שמצאה המישטרה כי קיים צורך בקבלת מידע נוסף מבעל המיקצוע שמסר את הדיווח, עליה לעשות כן בערוץ של פנייה לבית משפט המוסמך להורות על כך מכוח סמכותו לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (ראו והשוו: רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' שרון, פ"ד נח(1) 748, 767-766 (2003); רע"פ 761/12 מדינת ישראל נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ, פסקות ל"א-ל"ח לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (29.11.2012)).

...

כמו כן, מקובלת עלי כאמור הטעמתו של בא-כוח המדינה כי חובת הדיווח היא אישית, ולכן הדיווח חייב להימסר כאמור בכתב ובחתימתו של בעל המקצוע הרלוונטי (גם אם – במקרה של גוף מסודר – הדבר ילווה גם בחתימה של בעל תפקיד בכיר נוסף).

נוכח המסקנה האמורה, ומשהעלתה העוררת התנגדות להמצאת המסמכים מטעמים הנוגעים לחיסיון, נדרשת הכרעה בשאלה של הסרת החיסיון וזאת בהתאם לנוסחת האיזון הקבועה בסעיף 50א לפקודה.

יש לשבור את קשר השתיקה ולא לעמוד מנגד, בבחינת "לא תעמוד על דם רעך". סוף דבר: אציע לחברי לקבל את הערר בהתאם לאמור בפסקה 77 לעיל.