נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה

בנוסף, המערער צירף תת"ע 12851-07-19 (להלן: "התיק המצורף") והורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

...

המשיבה ציינה כי אם מצבו הרפואי של המערער החמיר כיום נוכח אי שיתוף פעולה ואי הקפדה על טיפול רפואי דבר שמוביל למסקנה שאינו כשיר לביצוע עבודות שירות, הרי שב"ס הוא היחיד שיכול להקפיד על טיפול רפואי עבורו ולפקח עליו.

לא אחת, קבע בית משפט העליון, כי יש להחמיר בעונשם של הנוהגים תחת השפעת משקאות משכרים - ראו רע"פ 6418/07 עמית כהן נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 5.9.07); כן ראו רע"פ 5297/07 קנטורוביץ נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 9.9.07), שם נקבע כי: "עסקינן בתופעה מאיימת שיש להירתם ולהילחם למניעתה ולהגן על בטחון הציבור באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית (ראו בש"פ 1753/07 אבו רקייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2007)). המבקש כאמור טוען, כי בנסיבות בהן הוא היה צלול בדעתו, על אף העובדה שריכוז האלכוהול היה כמעט פי שניים מהמותר, היה מקום לבוא לקראתו בעניין העונש. עם כל הכבוד, טענה זו אינה מקובלת עליי. מעשהו של המבקש חמור מאוד. במעשה זה, הוא יצר סכנה בכביש שעלולה הייתה לגבות מחיר פגיעה בגוף. באורח נס לא קופדו חייהם של המתהלכים כמו גם הנוהגים בכביש. סכנה זו נגזרת מהתנהגותו". איני מתעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, כפי שבאו לידי ביטוי במסגרת תסקיר שירות המבחן, אך יש לזכור כי שירות המבחן גוף מקצועי המסייע רבות לבית המשפט במרחק גזירת הדין, ובנסיבות העניין שירות המבחן לא בא לידי המלצה שיקומית, שכן מהנימוקים שפורטו בתסקיר, עולה תמונה לפיה המערער אינו מעוניין בהליך שיקומי כלל ועיקר, ואף האינטרס הצר של שיקום הנאשם למול יתר שיקולי הענישה, הכוללים בחובם את שיקול הגמול וההרתעה, לא עמדו בפני בית משפט קמא, וזאת בשל התנהלות המערער בפני שירות המבחן, עת שהצהיר כי ימשיך לנהוג בעתיד בפסילה ולא מגלה בשלות ונכונות לבדיקה מעמיקה של התנהגותו, לכן לא בא שירות המבחן בהמלצה טיפולית שתסייע לו בהפחתת מסוכנותו.

בחלייו של המערער יכולים לטפל השירותים הרפואיים של שרות בתי הסוהר" (ע"פ 804/85 וייל נ' מדינת ישראל תק-על 86(3) 642; וראו עוד ע"פ 347/75 הירש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 197"". עצם העובדה שהמערער איננו כשיר לשאת בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות, בשל מצבו הרפואי, כשלעצמה, איננה מחייבת להגיע למסקנה כי אין להטיל עליו עונש מאסר בפועל – ראו לעניין זה רע"פ 3392/08 מנשה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 06.07.08) וכן ראו ע"פ 779/08 מוסלי נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 1.4.09) שם נקבע כי: "לבית המשפט סמכות לפנות לממונה בבקשה לחוות דעת בין לאחר שגזר את דינו של הנאשם ובין בטרם מתן גזר הדין (סעיף 51ב(ב) לחוק העונשין). כאשר מוגשת חוות דעת הממונה לפני גזר דין, היא משמשת מרכיב חשוב בשיקולי הענישה בטרם הכריע בית המשפט בדבר העונש הראוי. כאשר היא ניתנת לאחר מתן גזר הדין, בית המשפט כבר הכריע בעונש הראוי. משקלה ומשמעותה של חוות דעת הממונה עשויות להשתנות בהתאם לשלב שבו היא מוגשת. בשלב קודם לגזר הדין, נותר מרחב שיקול דעת עונשי בידי בית המשפט, המוסמך לבחור באופציה העונשית הנראית לו, בשים לב, בין היתר, להמלצת הממונה. בשלב שלאחר גזר הדין, עונשו של הנאשם כבר נגזר למאסר. לחוות הדעת של הממונה משקל רב ביחס לתוצאה העונשית הסופית – אם ירצה הנאשם את המאסר מאחורי סורג ובריח, או בעבודות שירות". סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית הערעור.

לציין כי בהזמנה לדין וכתב האישום המבקש הואשם בבצוע עבירת נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, על אף שכל חומר החקירה מתייחס לעבירת נהיגה בשיכרות.

...

לאור כל האמור, הוא עתר לקבל את הבקשות ולחילופין, לקצר את התקופה.

סוף דבר בנסיבות אלו אני סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטת הקצין הפוסל.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לביטול הפסילה המנהלית נדחית.

סוף דבר מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטות הקצין ובנסיבות אני סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטות הקצין.

לאור כל האמור, הבקשות נדחות.

יחד עם זאת נקבע, כי יש להרשיע את המערער בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה (להלן: העבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים) וזאת נוכח ריח חזק מאוד שנדף מפיו של המערער עת עוכב כמפורט בדו"ח ההזמנה לדין (ת/7); ועוד, כמצוין בדוח הפעולה באכיפת איסור נהיגה (ת/8), היתנהגות המערער הייתה רדומה והוא ניכשל במבחני המאפיינים בכך שעמידתו לא הייתה יציבה והוא היתנדנד, ובהליכתו על קו המערער לא הצליח להצמיד את העקב לבוהן וגם במבחן הבאת האצבע לאף המערער היתנדנד והחטיא את האף.

...

סמכות זו נתונה לביהמ"ש ובמקרה זה אני סבור כי הפעלתה הייתה נכונה ואף מדויקת, שכן המדובר בעבירות דומות עד מאוד וביניהן קיים מתחם חפיפה עובדתי רחב וזיקה עניינית ממשית.

מסקנה זו זוכה לחיזוק מחומר החקירה שהסניגור קיבל לידיו וממנו עולה בבירור כי מפיו של המערער נדף ריח של אלכוהול, האחרון הודה כי שתה אלכוהול לפני נהיגתו, התרשמות השוטר כי המערער היה רדום והתנדנד בעמידתו וגם נכשל במבחן המאפיינים.

לאור האמור, אני מורה על דחיית הערעור על שני חלקיו.

במסגרתה, זוכה המבקש מעבירת הנהיגה בשיכרות המיוחסת לו בכתב האישום וחלף זאת הורשע בעבירה חמורה פחות, של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה – עבירה, אשר העונש הקבוע לצידה קל יותר מזה הקבוע בסעיף 62(3) לפקודת התעבורה (ראו: סעיף 38(1) לפקודת התעבורה הקובע מהו העונש לעובר עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה; וכן – סעיף 39א לפקודת התעבורה, הקובע את העונש לעובר עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה).

...

כלומר, טענת המבקש לפיה "במידה והייתה עולה אפשרות להרשיעו על סמך בדיקת המאפיינים הרי שקו ההגנה היה משתנה לחלוטין", דינה להידחות.

אי לכך, נחה דעתי כי לא נגרם למבקש עיוות דין, ולא קמה כל עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

כתב האישום וההליך בבית משפט קמא ביום 29.11.2021 הוגש כנגד המערער כתב אישום בעבירה של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן עבירה של נהיגה תחת השפעה (משקאות משכרים) לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות).

...

יובהר למען הסר ספק כי אינני קובעת כמובן כי זו תהיה התוצאה של פסק הדין, ואני סבורה כי גם ביחס לטענה זו יהיה על המערער להתגבר על משוכות רבות ולא פשוטות כלל, לאור הכרעת דינו המפורטת של בית משפט קמא והממצאים העובדתיים שנקבעו בה. מאחר שהסיכויים לכך שהמערער יזוכה הם נמוכים, ומאחר שאם הוא יורשע בעבירה של גרם מוות ברשלנות, יש סיכוי גבוה שיהיה עליו לרצות עונש מאסר בפועל (גם בהקשר זה אינני קובעת כמובן מסמרות), אני סבורה כי השיקול של יעילות המשפט הפלילי וביצוע המאסר בסמוך לאחר גזר הדין – גובר בנסיבות המקרה דנן.

לכן, אני סבורה כי במקרה דנן – בניגוד לעניין אבו עאנם, אין מקום לקבל את הבקשה.

לכן, לאור כל האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.