נהיגה תחת השפעת אלכוהול לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה

כתב האישום אשר הוגש כנגד הנאשם בתיק זה ייחס לו ארבע עבירות; עבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול – עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), נהיגה ללא ביטוח – עבירה לפי סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970, נהיגה ללא רישיון נהיגה – עבירה לפי סעיף 10א לפקודת התעבורה ונהיגה בקלות ראש – עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (בכתב האישום צויין בטעות הצוו בדבר התעבורה יהודה ושומרון).

...

בפתח הכרעת הדין אני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מהעבירה של "נהיגה תחת השפעת סמים/אלכוהול", אשר יוחסה לו בסעיף ב(2) לכתב האישום ומהעבירה של נהיגה בקלות ראש אשר יוחסה לו בסעיף ב(4) לכתב האישום ולהרשיעו ביתר העבירות אשר יוחסו לו שעניינן נהיגה ברכב ללא ביטוח תקף וללא רישיון נהיגה תקף (פקיעה עד 6 חודשים).

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר הראיות ולאחר ששמעתי את עדי התביעה ואת הנאשם, התרשמתי מהופעתם בפניי ושקלתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה לא ניתן לקבוע, מעל לכל ספק סביר, ביחס לעבירה של נהיגה בשכרות (וכפועל יוצא מכך ביחס לעבירה של נהיגה בקלות ראש), כי עובדות כתב האישום הוכחו בפניי מעבר לכל ספק סביר וכי בדיקת הנשיפה בוצעה כראוי ותוך הקפדה על כלל התנאים המקדמיים לבדיקה.

גם טענה זו דינה להידחות, שכן כפי שעולה ממכלול הראיות שבפניי לא הוכח כי בכל שלב שהוא נאמר לנאשם כי עישון יכול להיחשב כסירוב כמשמעותו בדין או כהכשלה של הבדיקה שתוביל לקביעה כי הוא שיכור.

סוף דבר לאור האמור, אני מורה על זיכוי הנאשם מהעבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה בקלות ראש וזאת מחמת הספק ועל הרשעתו בעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף ונהיגה ללא ביטוח.

מיד לאחר מכן, הודיע התובע על מחיקת סעיף 6 לעובדות וסעיף 2 להוראות החיקוק, קרי, נמחקה העבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה.

סיפר כי כשהגיע למקום ראה את הנאשם יושב בכסא ליד הנהג, לא ראה אותו נוהג ברכב, לנאשם היו עיניים אדומות, ביצע לו בדיקת נשיפון ונימצא כי לא הייתה אינדיקאציה לשכרות.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו בתיק זה, האזנתי לעדי התביעה ולנאשם והתרשמתי מהופעתם בפניי, עיינתי במוצגים, התעורר בליבי ספק כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

מכל הנתונים הנ"ל אני סבורה שהימנעותה של התביעה מלהביא את העד אלירן כהן מהווה כשל מהותי ופגיעה קשה בהגנתו של הנאשם.

רקע: ביום 26/05/16 הוגש כתב האישום נגד העורר, ובו נטען כי העורר נהג ברכב בהיותו שיכור ובבדיקת שתן שנערכה לו נתגלו בגופו קריאטנין ותוצר חילוף חומרים של קנביס, ומשכך הואשם בעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/אלכוהול לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961.

...

כפי שנאמר: "...הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות. הרחבה יתרה עשויה בנסיבות מסוימות להרחיב את היריעה שלא לצורך, ובכך ... לא תתרום להגנת הנאשם". (שם, בג"צ 620/02) ראה גם החלטת חברתי, כב' השופטת רונית בש, בע"ח 28980-09-14 בתי זיקוק לנפט בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (18/09/12), וכן החלטת חברתי כב' השופטת נתנאל-שרון בבע"ח 18654-11-14 מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה נ' חברת מחצבות ורד בע"מ (14/12/14) משכך, אני קובעת כי ההנחיות והנהלים המבוקשים על ידי העורר, יש לסווגם כ"מסע דיג" שמטרתו לבחון האם יש בחומר דבר מה שיסייע בהגנתו של הנאשם.

אוסיף ואציין כי מקובלת עליי עמדת המשיבה, לפיה המסגרת הנכונה לבחינת בקשת העורר, אינה במסגרת סעיף 74 לחסד"פ. באפשרותו של העורר לעשות שימוש בסעיף 108 לחסד"פ (ראה בש"פ 9305/08 פלוני נ' בית ספר אל מאמוניה לבנות (03/12/08).

סוף דבר, משלא הניח הסנגור כל תשתית עובדתית כדי לבסס את הטענה כי יש בחומר המבוקש על ידו רלוונטיות החיונית להגנת מרשו, לא ראיתי מקום לבחון, טרם הכרעה בעניין, את ההנחיות והנהלים הפנימיים של המכון ו/או את נהלי אגף התנועה לגופן.

כתב-האישום המתוקן: הנאשם הורשע בעקבות הודאתו בכתב-אישום מתוקן בריבוי עבירות של סחר בסם מסוכן בנגוד לסעיפים 13 + 19א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג – 1973, בעבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977, בעבירה של ניסיון לסחר בסם לפי סעיפים 13 + 19א לפקודת הסמים יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין ובעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה, תשכ"א – 1961.

...

לסיכום, תמונת המצב העולה מכלל התסקירים היא שלמרות הזדמנויות חוזרות ונשנות המאפשרות לנאשם לעלות על דרך שיקומית הוא לא השכיל לרתום את עצמו לדרך שכזו.

מסקנה: לאחר שבחנתי את כלל השיקולים דלעיל, המסקנה היא כי נוכח פסיקת בתי-המשפט, ובעיקר פסק הדין בעניין אלבז הנ"ל, אילו היה בפניי נאשם אשר גילה הליך שיקומי מוכח לאורך זמן, ניתן היה לסטות לקולה במידת מה ממתחם הענישה, אך לא כך הם פני הדברים.

תוצאה: לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 16 חודשי מאסר בפועל מהם תנוכה תקופת מעצרו: 16.4.18 – 25.4.18, 29.4.18 – 17.5.18.

בפרק "הוראות החיקוק" נכתב בכתב האישום כך: "נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול – עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א-1961 [6253]". נסב כבר כעת את תשומת הלב לכך שקיים פער בין תאור העובדות, המתארות לכאורה עבירה של נהיגה כשהנאשם שיכור, לבין תאור האישום המיוחס לנאשם, שהוא "נהיגה תחת השפעת סמים/אלכוהול". פער דומה קיים בין תאור האישום (נהיגה תחת השפעת סמים/ אלכוהול) לבין סעיף החוק, שהופיע בכתב האישום – הוא סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

...

מנגד, דין בקשתו החלופית של הנאשם, לבטל את פסק-הדין ולהחזיר את התיק לבית המשפט קמא תוך שיותר לנאשם לחזור בו מהודאתו – להתקבל.

מטעמים אלו החלטתי לקבל את הערעור לפי המפורט לעיל.

אשר כל כן, הערעור מתקבל במובן זה שפסק-דינו של בית המשפט קמא יבוטל, והתיק מוחזר לדיון מחודש בבית המשפט קמא, תוך שאני מתירה לנאשם לחזור בו מהודאתו.