נהיגה מעל המהירות המותרת - הרשעה בהיעדר

במועד זה, הורשע המערער בהיעדרו, בעבירה של נהיגה מעל המהירות המותרת (137 קמ"ש במקום 90 קמ"ש), ונגזרו עליו עונשים של פסילה בפועל, פסילה מותנית וקנס כספי.

...

לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

אני דוחה את טענת ב"כ המערער, לפיה בשלב הזה לא מתירה המשטרה עיון בתיק, שכן, גם אם אלה הם פני הדברים, לא היתה כל מניעה לעתור לבית משפט קמא, בבקשה להורות למשטרה לצלם את התיק, וכך נעשה לא אחת.

בנוסף, לא עלתה כל טענה מפורשת מפיו של המערער, למרות האמור בכתב הערעור, כי לא המערער הוא שנהג ברכב, אלא רק נאמר כי עליו לבדוק מי מבין בני משפחתו נהג באותה עת. אשר על כן, לאחר שלא הופרכה חזקת המסירה, ולא עלתה כל טענה לעיוות דין, אני דוחה את הערעור.

עיון בתיק אשר הוגש לבית המשפט כמוצג, מעלה כי עסקינן בתיק תעבורה 10549/11/15, ממנו עולה כי ביום ה- 17/12/15 ניתנה הכרעת דין ואף גזר דין כנגד התובע, אשר הואשם בנהיגה מעל למהירות המותרת אשר אירעה ביום ה- 1/8/15.

למעשה ביטול פסק הדין שניתן כנגד התובע בהיעדר התייצבות ותצהיר דנה לפיה היא נהגה ברכב ממהירות המצויינת בכתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין בסופו של יום כנגדה, מלמדים כי בגין הנהיגה ברכב מושא התביעה ביום 1/8/15 היתה ע"י דנה, היא שהורשעה בדין בגין נהיגה זו וכנגד התובע, לא היתה כל פסילה או ניקוד בגין הנהיגה מיום 1/8/15.

...

לטענת הנתבעת 1, בהגנתה, דין התביעה להידחות עקב העדר כיסוי ביטוחי במועד האירוע.

בנסיבות אלו אני קובעת עובדתית כי בשל איחור בדיווח על השינוי /שנבע מביטול פסק הדין בתיק נצרת 10549-11-15 עדיין לא עודכן מחשב משרד הרישוי בדבר ביטול ההגבלות נכון למועד התאונה ובמועד התאונה התובע לא היה מנוע מלהחזיק רישיון נהיגה והרישום במשרד התחבורה, לא שיקף את הצב המהותי והמשפטי העדכני.

לאור כל האמור אין לי אלא להתפלא על הנתבעת, חברת ביטוח אשר התקשרה עם התובע בפוליסה, וכי על אף עדותה הברורה של נציגת משרד התחבורה לפיה הבעיה היא בממשקים בין המשרדים, התעקשה על המשך ניהול ההליך כנגד התובע.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי פוליסת הביטוח בין התובע לנתבעת מס' 1 היתה בתוקף ועל הנתבעת מס' 1 לפעול בהתאם לפוליסה ולשלם לתובעים ביחד ולחוד את נזקי הרכוש וירידת הערך בהתאם לחוות הדעת מיום 28/6/16 אשר צורפה כנספח לחוות הדעת בסך של 106,217 ₪( נזקי רכוש) + 27,334 ש" ( ירידת ערך) , בניכוי ההשתתפות העצמית כמפורט בפוליסה וכן את עלות חוות הדעת בסך של 936 ₪ כשהסכומים נושאים ריבית והצמדה מיום עריכת חוות הדעת ( 28/6/16) ועד התשלום בפועל.

לפני בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 3.1.16 בהיעדר התייצבות המבקש, ובו הורשע המבקש בעבירה של נהיגה מעל המהירות המותרת, בנגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, ונגזרו עליו, קנס בסך 1,000 ₪, פסילה בפועל לתקופה של 3 חודשים ופסילה על תנאי לתקופה של חודשיים למשך שנתיים.

...

ביום 3.1.16 נתתי החלטה במערכת הנט וקבעתי כי "הבקשה הוגשה ביום חמישי ה-31.12.15 קרוב לשעה 16.00, שעה שקבלת קהל הינה עד לשעה 13.00. לא נחה דעתי מהעמדת ביהמ"ש בפני עובדה מוגמרת מטעמי אי נוחות גרידא ועל כן דיון במועדו יתקיים כאמור". ביום 3.1.16 שלח המבקש בקשה נוספת שכותרתה "בקשה בהולה לדחיית מועד הישיבה", ובה ציין כי לפני מספר דקות הוא קיבל טלפונית הודעה על החלטת דחיית בקשתו לדחיית מועד הישיבה וציין כי רק ביום חמישי הוא שם לב ששעת הדיון קבועה ל08:30, שעה שלא מתאימה כדי להצליח להגיע ולהתייצב בה, במיוחד כשהוא נוסע בתחבורה ציבורית מהמושבה מטולה שבצפון הרחוק, וכן לאור מזג האוויר הסוער וביקש כי ביהמ"ש לא יפסוק בהיעדרו וכי הוא מתחייב להתייצב לדיון שייקבע בשעה סבירה.

לעניין נאשם אשר בוחר לעשות דין לעצמו, כבר נקבע בפסיקה: ברע"פ 6436/07 בנימין בן נתן נ' מדינת ישראל חזר בית המשפט העליון על הקביעה לפיה בעל הדין אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולהניח כי בקשת דחייה שהוגשה על ידו תענה באופן אוטומטי ומשכך לא להתייצב לדיון וכך פסק כבוד השופט א' א' לוי: "דין הבקשה להידחות... מערכת משפט אינה יכולה להשלים עם כך שבעלי דין נוטלים לעצמם חרות שלא להתייצב לדיון, מבלי שהקדימו ונטלו רשות לכך מבית המשפט. חמורה במיוחד החלטתו של הסנגור שלא להתייצב לדיון, הואיל והוא היה אמור לדעת כי לא די בהגשתה של בקשת דחייה, אלא יש לוודא כי בית המשפט נעתר לה." גם ברע"פ 11070/08 יורם לוי נ' מדינת ישראל שם טרם מועד הדיון שלח המבקש מכתב לבית המשפט בו ציין כי לא יהיה בארץ ביום הדיון, למרות שלא ניתנה כל החלטה למכתבו, גם הוא החליט לעשות דין לעצמו ולא להופיע.

לאור כל האמור לעיל, בניגוד לדעת המבקש, ובהעדר טענת הגנה ממשית לגופו של עניין, לא נראה כי קיים חשש כלשהו לעיוות דין, ולכן הבקשה נדחית.

עיון בתיק מלמד כי קיים אישור מסירה של ההזמנה לדיון לנאשמת, כשההזמנה חזרה מן הטעם "לא נידרש". לאור "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, ומאחר וחלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה ההזמנה בדואר רשום, ולאור רע"פ 3202/16 אבי בן נחום נגד מדינת ישראל (מיום 18.5.16) שם קבע כב' השופט שהם, כי חזקת המסירה חלה גם על עבירה נהיגה מעל המהירות המותרת, בנגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, אני רואה בהזמנה לדיון כהזמנה כדין.

<#4#> גזר דין הנאשמת הורשעה בהיעדרה בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום, זאת לאחר שבחרה שלא להתייצב לדיון ההקראה אליו זומן כדין.

...

משכך, אני רואה באי התייצבות הנאשמת לדיון כהודייה בעובדות כתב האישום ובהתאם אני מרשיעה את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום.

משכך, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: קנס בסך 1000 ש"ח או 10 ימי מאסר  תמורתם.

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 4.4.2013, בסמוך לשעה 20:11, נהגה המבקשת במהירות 208 קמ"ש בכביש 6, בו המהירות המרבית המותרת הנה 110 קמ"ש. המבקשת הורשעה, על יסוד הודאתה, בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, וביום 13.1.2016, לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים בנוגע לעונש, ניתן גזר הדין בעיניינה.

על בסיס שיקולים אלו, הטיל בית המשפט לתעבורה על המבקשת את העונשים הבאים: 21 ימי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; פסילת רישיון נהיגה, למשך 6 חודשים, ללא ניכוי הפסילות שריצתה המבקשת עד כה בתיק זה; פסילה על תנאי של רישיון הנהיגה, לתקופה של 10 חודשים, למשך 3 שנים; 3 חודשי מאסר על תנאי, לבל תעבור המבקשת, בתוך 3 שנים ממועד גזר הדין, עבירה של נהיגה בזמן פסילה, או עבירה של נהיגה מעל המהירות המותרת; וכן קנס בסך של 1,000 ₪, או 10 ימי מאסר תמורתו.

בית המשפט המחוזי הדגיש, כי העונש שהושת על המבקשת אינו חורג מהסדר הטיעון בין הצדדים, במסגרתו עתרה התביעה לרף עליון של 60 ימי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, והוסיף כי "הנסיבות האישיות, העדר הרשעות קודמות והתסקיר החיובי של שירות המבחן, נשקלו על ידי בימ"ש בעת גזירת הדין". הבקשה לרשות ערעור ביום 19.6.2016, הוגשה בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

...

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ק' רג'יניאנו), בעפ"ת 38628-02-16, מיום 19.5.2016, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופט י' צימרמן) (להלן: בית המשפט לתעבורה), בפ"ל 3674-04-13, מיום 13.1.2016.

מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

סבורני, כי במקרה דנן לא רק שאין עסקינן בסטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת, אלא שבשים לב לחומרת העבירות ונסיבות ביצוען, העונש שהושת על המבקשת הינו עונש מקל, המבטא התחשבות רבה בכל השיקולים לקולה אשר נמנו בבקשה.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.