נהיגה בשכרות: האם סירוב לבדיקה מהווה בסיס להרשעה ללא ראיית נהיגה

עוד הסבירה לו השוטרת באבא, את סעיף 8 לחוק ואת משמעות הסרוב לבדיקה והעובדה שאם יסרב לבצוע בדיקת הינשוף אם בהתנהגות ואם באופן ברור יוכל להחשב "כמי שנהג בשיכרות ברמה הגבוהה ביותר והוא צפוי לעונשים של פסילת רישיון נהיגה של שנתיים, מאסר על תנאי, קנס כספי ועונשים נוספים אשר נקבעו בחוק". (ת/4).

כשהנאשם היה מיוצג, וכעולה מבקשות הסניגור קודם שבוטל פסק הדין שניתן בהיעדרו, הרי שצוינו שקיימים טעמים רפואיים שייתכן שעמדו בבסיס חוסר היכולת לנשוף, ואולם טענה זו לא שבה ועלתה במהלך דיון ההוכחות והנאשם לא שאל ולו שאלה אחת לעניין זה ולא הגיש כל מיסמך לביסוס אותה טענה בעלמא שעלתה בדיונים מוקדמים ולכן איני יכולה ליתן משקל כלשהוא לטענה זו. המסרב להבדק, דינו כשיכור: הטלת חובה על נהג להבדק גם ללא חשד סביר, כעולה מסעיף 64א'(א1) לפקודת התעבורה "..שוטר רשאי לידרוש מתן דגימה לפי סעיף זה אף בהעדר חשד כי נעברה עבירה לפי פקודה זו" בחוק קיימת חזקה אובייקטיבית, כי המסרב להבדק, דינו כשיכור, ובלשון החוק בסעיף 64ד': "סרב נוהג ברכב, או ממונה על הרכב כאמור הפסקה (1) להגדרה "ממונה על הרכב" שבסעיף 64ב', לתת דגימה לפי דרישת שוטר כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3).

בעיניין זה אפנה לרע"פ 5317/12 איתי כץ נ' מדינת ישראל, בימ"ש קמא קבע "הנאשם הכשיל את הבדיקה, בכך שנפח הנשיפה שנתן לא היה מספק. לא הוצגה לבית המשפט שום ראיה המאפשרת לקבוע כי אין לנאשם יכולת לבצע את הבדיקה... יתרה מזו, בחוק קיימת ראייה נוספת המחזקת את הראיות... במאפייני החשד לשכרות נמצא ריח חזק של אלכוהול מפיו של הנאשם. הנאשם כשל באינדיקציה לשכרות. קרי בדיקת הנשיפון". בית המשפט המחוזי באותה פרשה מפיו כב' השופט רענן בן יוסף, בעפ"ת 3839-05-12 לא מצא להתערב וקבע: "צדק בית המשפט קמא שקבע שמי שמסרב לשתף פעולה יש לראות היתנהגותו בחומרה לצורך ענישתו". בית המשפט העליון לא התערב בפסק הדין וקבע: "בנוסף להתנהגותו הסרבנית של המבקש, הוא ניכשל בבדיקת מאפיינים. המדובר בקביעת ממצאים עובדתיים". כך ברע"פ 5316-12 נטלי קוזי נ' מדינת ישראל, פ"ל 2774-11-10 מדינת ישראל נ' עמי מסק והפסיקה שם. כך בש"פ 6821/07 כרך נ' מדינת ישראל, הש' ארבל "העובדה כי העורר נשף כמות שאינה מספקת למכשיר הינשוף, שבעטיה לא סיפק המכשיר תוצאות, נתפסת לכאורה כסירובו של העורר להבדק". בעיניין זה אומר כי ניתן להרשיע נאשם אף ללא ממצאים פורנזיים אלא על סמך מבחני מאפיינים ואינדיקציה נוספת כגון בדיקת נשיפון וריח אלכוהול (רע"פ 5443/12 קלינגר בן דיין נ' מדינת ישראל).

...

העד הגיש לצורך כך תעודת עובד ציבור (ת/14), כן הגיש את כל הבדיקות שבוצעו למכשיר הינשוף ופרטיהן ב ת/15 , כאשר בכל הפרמטרים התוצאה הייתה תקינה ואף צורפו פלטי נשיפה אשר התוצאה היא תקינה.

לסיכום אומר, כי הראיות שהוגשו לי על ידי המאשימה הינן ראיות טובות מאוד, והן הולכות עקב בצד אגודל, החל לעצירתו של רכב הנאשם ועד לאחר שחרורו, כאשר השעות חופפות בין העדים, קיימים מזכרים של כל מי אשר היה באירוע, נרשם באופן ברור לעניין כל האיסורים, נשמר קשר עין ישיר עימו כל העת גם כאשר ביקש להתפנות לענייניו, כך שלא מצאתי שהנאשם הצליח לפעור פער של זמנים, או של קשר עין, מרגע עצירתו ועד לבדיקתו במכשיר הינשוף.

כך נקבע בעמ"ת (ת"א) 30596-08-10 מדינת ישראל נ' אמנון כהן, מיום 18.8.10, מפי כב' סג"הנ כב' השופט ד"ר מודריק, כי: "לדידי, מידע מודיעיני אכן יכול לבסס חשד כלפי אדם שהמידע דובר בו והעובדה, שהמשיב סרב לתת דגימה לפי דרישת השוטרים, הקימה בסיס להגשת כתב האישום נגדו". יצויין, כי גם באותו עניין, לא הוצג בפני בי"המש המידע או מקור המידע אלא רק דוחות הפעולה של השוטרים ועל כן יפים הדברים לענייננו.

נוסף לכך, הנאשם סרב לבצע בדיקת מאפיינים, סרוב זה מהוה חזוק לראיות התביעה ובתוך כך לראיות התומכות בחשד הסביר.

ככלל, היתנהגות חשוד, יכולה להוות ראיית חזוק לראיות התביעה, כמו שחשוד השותק בחקירתו יכול לחזק את ראיות התביעה כנגדו, הגם שזכותו עפ"י דין לשתוק בחקירתו.

המשיב מחזיק ברישיון נהיגה משנת 2008 ולחובתו 19 הרשעות קודמות מהן: מהירות (2 ה"ק), שימוש בטלפון (7 ה"ק), עצור, פרסה, ועוד, לרבות מב"ד בגין אותה עבירה, היינו נהיגה בשיכרות מכוח סרוב לבצע בדיקת שתן לפי דרישת שוטר.

...

לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבתיק, הנני סבורה, שיש די ראיות לכאורה, שהמשיב ביצע את העבירה המיוחסת לו, היינו נהיגה בשכרות לאור סירובו ליתן בדיקת שתן, (ר' הודעת נהג תחת אזהרה, וכן דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות) אשר מצדיק פסילת רישיונו של המשיב.

על כן אני סבורה, כי יהא זה נכון להורות על פסילת רישיונו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו וכך אני מורה.

במקרה דנן, הבקשה הוגשה על בסיס חשד שהמשיב נוהג תחת השפעת סמים, מכוח סרוב לבצע בדיקת שתן לפי דרישת שוטר.

סעיף 45 לפקודת הראיות קובע כי אין אדם חייב למסור, ובית משפט לא יקבל, ראייה אם סר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעיניין צבורי חשוב, אלא אם מצא בית משפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי ראייה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי- כי הראייה עשויה להואיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבאה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם.

בית המשפט מודע להילכת בן חיים, ואולם ומאחר שלא הייתה מחלוקת, כי לשוטר סמכות לעכב נהג לצורך אכיפת תקנות התעבורה ובכלל זה לבדיקת מסמכים, בין אם קיים מידע מודיעיני ובין אם לאו, אזי, משעוכב רכבו של המשיב על ידי השוטרים, ונוכח העובדה שבמהלך העיכוב נחשפו השוטרים לראיות עצמאיות לכאורה נוספות, המהוות בסיס לחשד סביר לנהיגה תחת השפעת סמים, אזי היה יסוד חוקי לדרישה למסור דגימת שתן ובית המשפט אינו נידרש להכריע בשאלה האם ניתן להסתמך על המידע המודיעיני בשלב זה של ההליך.

נהיגה בשיכרות הכוללת בחובה גם נהיגה תחת השפעת סם, מהוה עילה לפסילה עד תום ההליכים טרם הרשעה זאת נוכח המסוכנות הכרוכה בנהיגה כזאת, הן לנהג והן למשתמשים בדרך ונוכח המציאות העגומה הנוגעת למספר תאונות הדרכים בארץ, בין היתר, תולדת נהיגה בשיכרות.

...

כאמור, ב"כ המשיב הסכים שלבית משפט סמכות לעיין בחומר הראיות ובית המשפט אכן עיין והגיע למסקנה כי די בראיות הגולמיות הקיימות בתיק כדי לבסס את החשד.

סיכומו של דבר, יש ראיות לכאורה, יש מסוכנות.

בבקשה שבכותרת, טען המבקש, כי הוא נעדר אשמה וכי טרם הוכחה אשמתו ולו לכאורה; וכי אין סכנה לציבור מהמשך נהיגתו; והמדובר בנהג מקצועי, עם ותק נהיגה של 13 שנים; והקצין לא נימק החלטתו, אלא אך ציין עובדות, ועצם התרחשותה של תאונת דרכים אינה מהוה כשלעצמה נימוק לפסילת רישיונו; והקצין לא שקל אפשרות הטלת פסילה מידתית יותר, אלא פסל אותו אוטמאטית ל-60 ימים; ודי בזמן שעבר משום "תקופת הרגעה" מספיקה; והותרת הפסילה פוגעת בו בצורה בלתי מידתית.

בעניינינו, מעיון בתיק החקירה (הכולל בשלב זה, בין היתר, דו"ח בוחן על תאונת דרכים, מיזכר, תרשים תאונת דרכים, סקיצה, לוח תצלומים, טופס דרישה מנהג לבדיקת שיכרות, דוחות פעולה, הודעת נהג תחת אזהרה, סיכום ביקור במחלקה לרפואה דחופה, וגיליון הרשעות פלילי ותעבורתי) עולה, כי בוחן תנועה אשר ערך ביקור במקום קבע, כי מדובר בדרך שאינה עירונית, כביש אספלט תקין ויבש, דרך חד מסלולית דו סטרית, פס לבן רצוף בין הנתיבים, קרוב ליציאה מכיכר כניסה לביה"ח שער מנשה, כ-50 מ' מהכיכר; מזג אוויר יפה ראות לילה טובה, כביש מואר בצורה טובה; שדה ראייה פתוח לכיכר ממרחק של 150 מ', מהיציאה מהכיכר למזרח פתוח עד לצומת נרבתה; רכב תקין; הרכב נסע בכביש מכיוון ממערב למזרח; והתאונה/איבוד השליטה אירעה כאשר הרכב יצא ממעגל התנועה, והרכב נסע במהירות גבוהה לדרך ויצא במהירות גבוהה ממעגל התנועה; וברכב נמצא בקבוק וויסקי פתוח, בתעודה הרפואית צוין כי הנהג בגילופין, והנהג סרב למסור דם לבדיקת אלכוהול.

באשר לשימוע – הקצין הפוסל אפשר למבקש להעלות טענותיו בפניו, ושקל שיקולים עינייניים וסבירים, תוך היתייחסות לנסיבות התאונה ולעברו התעבורתי, ונימק כי "מדובר בתאונה עצמית, סרוב לבדיקת שיכרות נהג משנת 2008 לחובתו 7 עבירות קודמות האחרונה מ5.2020 עבירת מהירות מופרזת. על כן נפסל ל60יום." באשר לנסיבות אישיות – על בית המשפט לאזן בין האנטרס הצבורי בשמירה על שלום הציבור ובטחונו מפני מי שנהיגתו מסוכנת, לבין האנטרס הפרטני של הנהג, ובכלל זה נסיבותיו האישיות המיוחדות.

נפסק, כי: "תקופת הפסילה נקבעה ע"י המחוקק, על בסיס שיקלול התכליות השונות שלקידום השגתן ניתנה הסמכות לצוות עליה; וככלל, יהיה מקום לבחון קיצור של התקופה, רק במקום שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות היתערבות בשיקלול התכליות העומד בבסיס." (בשפ 5928/96 אבי ארנפריד נ' מדינת ישראל).

...

באשר לקיומן של ראיות לכאורה - נקבע, כי "הרף הנדרש לראיות לכאורה, הוא רף מינימלי בדומה להלכה הנוהגת בדיני המעצרים. בית המשפט אינו בוחן או בודק מהימנות העדים, או משקל הראיות אלא בוחן האם יש די בחומר הגולמי שבפני הקצין כדי לבסס הנחה כי יוגש כתב אישום. מקום בו חומר החקירה מגלה על פניו, בבחינה לכאורית, המקיים יסוד סביר להרשעה, ובפרט מקום בו חומר החקירה הוא כזה שהרשעה או הזיכוי תלויים במידת האמון או חוסר האמון, שהשופט היושב בדין ייתן אמון בגרסה המפלילה, אז המסקנה המשפטית היא שקיים יסוד סביר להרשעה. ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל." (ע"ח (מחוזי חיפה) 48511-08-20 מחמוד נ' מדינת ישראל, 25.8.20, כב' השופט מאזן דאוד).

  לסיכום - לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים בתיק שבפני, כאשר לא נעלם מעיני כי הפסילה המנהלית אינה מקדמה על חשבון העונש, לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש, המדובר בתקופת צינון ראויה, ולא שוכנעתי כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית.

וראו דברי בית המשפט בע"ח (מחוזי חיפה) 31129-08-19 כבהא נ' מדינת ישראל, 15.8.19: "דומה כי התערבות של בתי משפט בהחלטות מנהליות של קציני משטרה צריכה להיות מידתית ולא על דרך השגרה ורק אם נפל פגם מהותי ומשמעותי בהחלטת קצין המשטרה. בתי המשפט אינם אמורים לשים עצמם במקום הרשות המנהלית." אשר על כן, הבקשה נדחית.

· אין מקום אף להרשיע הנאשם בשיכרות מכוח מאפיינים מאחר והמאשימה זנחה טענותיה בעיניין זה. · אף לגופו של עניין, יש לזכות את הנאשם מעבירה של נהיגה בשיכרות מכוח מאפיינים, קודם מחמת מחיקת תעוד אובייקטיבי למצבו של הנאשם, כן מהסיבה כי כלל לא בוצעה בדיקת מאפיינים לטענת השוטרים נוכח סרוב הנאשם, ולא קיימת ראיה אובייקטיבית הניתן ללמוד ממנה כי נימסרה הודעה לנאשם בהתאם להילכת ארביב (רע"פ 3807/11 מ"י נ' ארביב).

ראשית דבר, אציין כי בית המשפט רשאי להרשיע הנאשם, על בסיס העובדות שהוכחו בפניו, גם אם אלה לא נכללו בעובדות כתב האישום ובילבד שניתנה לנאשם היזדמנות סבירה להיתגונן (סעיף 184 הנ"ל).

על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות.

באשר למשמעות הסרוב, הריני להפנות לרע"פ 8624/11 עזרא אליסי נ' מדינת ישראל (נבו 11.12.2011): "כי מקום שהשוטר דרש שתערך בדיקת "ינשוף", והנהג בחר שלא להעתר לדרישתו, כמוהו כמי שנהג ברכב בהיותו שיכור.

...

סיכום נוכח כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה שהמאשימה הוכיחה, מעבר לספק הסביר, כי הנאשם נהג ברכב וסירב לבצע בדיקת נשיפה לאיתור אלכוהול; וזאת לאחר שנדרש לבצעה כדין והוסברה לו משמעות הסירוב.

באשר למשמעות הסירוב, הריני להפנות לרע"פ 8624/11 עזרא אליסי נ' מדינת ישראל (נבו 11.12.2011): "כי מקום שהשוטר דרש שתיערך בדיקת "ינשוף", והנהג בחר שלא להיעתר לדרישתו, כמוהו כמי שנהג ברכב בהיותו שיכור.

. בהתאמה; ובהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 64ד(א) לפקודה, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגה בשכרות.