נהיגה בשכרות ברמה של 385 מיקרוגרם אלכוהול

ערעור על פסק דין (הכרעת דין וגזר דין) של בית משפט השלום לתעבורה באילת (כב' סגן הנשיא השופט עדן), מיום 26.6.13 בתת"ע 7779-01-11, לפיו הרשיע את המערער בעבירה של נהיגה בשיכרות בנגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה (385 מ"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף), וגזר עליו עונשים של פסילת רישיון נהיגה לשנתיים, קנס כספי ופסילה על תנאי.

דיון הכרעת הדין ב"כ המערער העלה את הטענות הבאות: מבחינה עובדתית המערער לא היה שיכור כשנעצר, שכן נעצר מספר דקות לאחר ששתה, ולפני שערכי האלכוהול בדמו הגיעו לרמה אסורה.

כאן עסקינן בנתון שונה בתכלית של 385 מק"ג אלכוהול, שאינו גבולי לכל הדיעות, ועל כן אינו בא בגדר הסיטואציה האמורה.

...

לכן קבע כי אין בטעות הנ"ל כדי לשנות מהמסקנה, לפיה, בדיקת הכיול בוצעה בהתאם לטווח סטיה אפשרי של 2%, אשר אמור היה להיות רשום בתעודה.

איני מקבלת טענות אלה.

גם לאחר שעיינתי בשאלה שהותרה ובתשובת העד, מיום 19.2.12, איני סבורה כי יש בתשובה, לעניין עיתוי בדיקת המאפיינים, לפני או אחרי בדיקת הינשוף, כדי לשנות דבר וחצי דבר בקביעות בית המשפט קמא.

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה נהיגה בשיכרות ביום 1/7/16 בשעה 00:56 כשבליטר אויר נשוף שלה, נמדדה רמת אלכוהול של 385 מק"ג. ביום 1/3/17 כפרה הנאשמת במיוחס לה ו טענה, שבן זוגה והיא יצאו לבלות באותו הלילה כאשר בן זוגה הזמין שתייה אלכוהולית והיא לגמה מאותה הכוסית.

...

לפי סעיף 182 לחסד"פ החלטתי להודיע על זיכויה של הנאשמת מחמת הספק.

בסופו של דבר ולאחר כל הבדיקות שנערכו לנאשמת ועוד קודם בדיקתה במכשיר הינשוף, השוטר ציין כי התרשמותו הכללית מן הנאשמת היא שנמצאת "תחת השפעת אלכוהול בינונית". הן בתחקור הראשוני והן לאחר בדיקת הנשיפה אמרה הנאשמת- ששתתה 1/2 כוס יין במסעדה כשעה וחצי קודם הנהיגה.

מאחר והכפירה כללה למן הרגע הראשון את הכפירה ב"תהליך" ובתקינותו של המכשיר, הרי שללא מסמך המעיד על כך שהמכשיר היה תקין קודם הבדיקה וצלח את כל המבחנים התקופתיים- אזי אין מנוס מלקבוע, כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה.

הנאשם נהג כאמור בהיותו שיכור ונתון בהשפעת משקאות משכרים (385 מ"ג אלכוהול לליטר אויר נשוף).

טיעוני המאשימה הנאשם נוהג משנת 2008 ומאז צבר 3 הרשעות בתעבורה שהאחרונה – משנת 2013- עניינה נהיגה בשיכרות ( 895 מ"ג אלכוהול לליטר אויר נשוף) ובקלות ראש שניתנה בהעדר הנאשם.

ב"כ המאשימה טען כי העדרותו של הנאשם מן הדיון מנעה מבית המשפט לידון אותו למאסר – ולו גם מותנה, נוכח רמת השכרות הגבוהה שנמדדה.

...

נוכח כל האמור עותר ב"כ המאשימה להטיל על הנאשם עונש של מאסר, ולו גם בעבודות שירות, פסילה ממושכת מנהיגה, פסילה מותנית ועוד.

בתיק 9364-11-15 הורשע הנאשם כי ביצע עבירה של נהיגה במצב שיכרות (385 מ"ג אלכוהול) – להלן: הארוע הראשון.

בארוע נוסף רמת האלכוהול אכן גבוהה ובארוע שלישי השכרות נלמדת מכח החזקה ולא מתוך רף מדוד וידוע.

...

כפי שהסברתי לעיל, ועל אף עמדתו השיקומית של שירות המבחן בפרשה זו, אני סבור כי לצד מסלול שיקומי המתאים בעיני לנאשם בפרשה זו, חייב הנאשם להבין כי עליו לשלם מחיר כואב על מעשיו.

אני סבור כי הענישה הראויה בפרשה זו צריכה להיות שילוב של ענישה מוחשית אשר לא תחרוג ממתחם הענישה הנוהג (לא לקולא ולא לחומרא) אך במקביל, תשאיר היא לנאשם פתח ממשי של יכולת שיקום ואסביר דברי.

לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: הנאשם יחתום על התחייבות כספית בסך 10,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול או נהיגה בשכרות או סירוב להיבדק בדיקת אלכוהול או נהיגה בזמן פסילה והכל תוך שנתיים מהיום.

ההליך בבית משפט קמא: המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין העבירות הבאות: נהיגה בקלות ראש - עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה") ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודה, נהיגה תחת השפעות משקאות משכרים - עבירה לפי תקנה 26 (2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"), היתנהגות שגרמה נזק לרכוש ולגוף – לפי תקנה 21 (ב) (2) לתקנות ועבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור – לפי תקנה 22 (א) לתקנות.

בתיק אחד - (דו"ח 10-2-0106156-0) נטען כי ביום 28/08/10, בכביש 75, נהג המערער ברכבו לכיוון חיפה, בהיותו שיכור, הואיל ובדיקת הינשוף הראתה כי בגופו נמצא רכוז של 385 מקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אויר נשוף.

עוד נטען על ידי המשיבה כי על בית המשפט לנהוג בהתאם להלכה הקובעת שההתערבות בגזר הדין של הערכאה הדיונית, תהא מצומצמת למקרים החריגים ויוצאי הדופן שבהם הוטל עונש החורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים.

...

טרם הגעתי למסקנה שיש להתערב בגזר הדין של בית משפט קמא, לא נעלמה מעיניי ההלכה הקובעת כי ההתערבות בגזר דינה של הערכאה הדיונית אמורה להיות מצומצמת למקרים החריגים - ראו בעניין זה ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3/7/06); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/1/09); ע"פ 9437/08 אלגריס נגד מדינת ישראל (נתן ביום 12.5.09) וע"פ 2772/11 מימון נחמני נגד מדינת ישראל (ניתן (ביום 21.3.12), ע"פ 8988,9068/11, מוחמד ראעפת ואחרים נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 08/05/12), ע"פ 1889/11 מדינת ישראל נ' אלירן עובד, (ניתן ביום 14.5.12), ע"פ 9545/09, אזדין נ' מדינת ישראל- פסקה 15 והפסיקה שהובאה שם מפי השופט ג'ובראן וע"פ 5909/11, מאסין ג'באלי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25/02/13) וע"פ 4075/12, כפיר דוד בן חמו נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19/02/13) והפסיקה שהובאה שם. בנסיבותיו של המערער נראה לי כי יש לתת ביטוי לאמור בתסקיר שירות המבחן וההמלצה שבאה מטעמו, ובעיקר בהתחשב בתהליך השיקומי בו מצוי המערער.

בנסיבות העניין, נראה לי כי יש להושיט למערער יד מסייעת בהתחשב בגילו הצעיר ולאפשר לו להמשיך את התהליך השיקומי בו הוא מצוי ולתת גם משקל ראוי להמלצת שירות המבחן תוך איזון בין שיקולי הענישה השונים ועל כן, אני מחליט לקבל את הערעור באופן הבא: עונש המאסר שירוצה בעבודות שירות יעמוד על חודשיים בלבד כשמניין ריצויו יהיה מיום תחילת ביצוע עבודות השירות ביום 07/01/13.

כמו כן, אני מחליט להקל במידה מסוימת בעונש הפסילה בפועל ולהעמיד עונש זה על 36 חודשים וזאת מיום הפקדת הרישיון, דהיינו, מיום 11/03/12.