נהיגה ברכב שהורד מהכביש בגלל תאונה: השלכות משפטיות

רקע וטענות הצדדים לטענת התובע, ביום 8/3/2018 כאשר נהגת ברכבו נסעה בכביש עוקף נצרת בירידה לכיוון הכיכר, הגיע רכב הנתבע, אשר היה נהוג על ידי הנתבע 1 במהירות, סטה ימינה ופגע במדרכה וברכב הנפגע מצד ימין וכתוצאה מכך ניזוק הרכב הנפגע.

הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי המקרה הנטען אינו מכוסה בפוליסה אשר הוצאה על ידי הנתבעת, שכן במועד התאונה נהג ברכב נהג לא מורשה על פי תנאי הפוליסה, וכי הנתבע מסר לה מידע כוזב אודות נסיבות התאונה, לרבות לעניין זהות הנהג ברכב המבוטח במועד התאונה.

הנתבע טען בחקירתו הנגדית כי כאשר נישאל מי נהג ברכב, ענה בטעות וכך ביקש להסביר את הסתירה בין עדותו לבין השיחה עם המבטחת : "התשובה הייתה שאני עניתי לא נכון בטעות, עניתי לשאלה הראשונה שלה. שאלה שתי שאלות ביחד. אני פשוט אמרתי לה שאני באמצע נהיגה ושאני לא יכול לדבר, היא אמרה שזה שיחה קצרה והתחלתי לענות, זרקתי את הטלפון בצד והיא שאלה מי היה איתי ברכב, אמרתי לה רק רגע ואז אני עונה מוסטפא" (פרוטוקול בעמ' 13 שורות 21-25).

לסוגיה זו השלכה באשר לכסוי הבטוחי, כפי שיפורט.

בכך גרם הנתבע להארכת הדיון שלא לצורך ושימוש בהליך המשפטי בחוסר תום לב. יש לתת לכך ביטוח בהוצאות.

...

לסיכום ולפי המפורט, לאחר שמיעת העדויות בדיון ההוכחות והטיעונים בישיבה המקדמית, מקבלת אני את הטענה כי הנתבע לא נהג ברכב בזמן המקרה אלא חברו, כפי שאישר לחברת הביטוח בשיחת הטלפון המוקלטת ולאחר שנמנע מעדות מר חביבאלה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בדבר הוכחת הנזק, בהעדר תשלום לתיקון הרכב ולאחר שנטען כי הרכב תוקן ומכאן חוו"ד השמאי הינה בבחינת הערכה, יש לקבל את התביעה באשר לנזק לפי חוו"ד השמאי ללא רכיב המע"מ מאחר ולא הוכח תשלום ולא הוגשו קבלות – בסך 24,267.15 הנזק הישיר וירידת ערך בסך 3,379.7 ₪ ובסה"כ 27,646.8 ₪.

באשר להוצאות המשפט, ישלמו הנתבעים לתובע שכ"ט עו"ד בסך 5,250 ₪ והחזר אגרת המשפט אשר שולמה.

על פי התביעה, הנאשם נהג בחוסר זהירות, לא נתן תשומת לב לדרך לא הבחין מבעוד מועד בעצירת רכב הקיה, לא שמר מרחק מספיק המאפשר למנוע תאונה בכל עת, התקרב יתר על המידה ופגע בו ("חזית – באחור") והדף אותו.

על פי עדותה באותו היום היא נהגה ברכב ברחוב ההסתדרות ועצרה את הרכב לפני מעבר חצייה.

כך עשתה משום שאשה ירדה אל הכביש.

זאת לדעת, השתכנעתי כי עדותה של נהגת הקיה אמת עת תארה את דרך היתרחשות האירועים ואת הכאבים שחשה בעקבות התאונה.

בעפ"ת (מחוזי חי') 12939-08-09 נימר קארם נ' מדינת ישראל מדגיש כבוד השופט כמאל סעב כי המונח נפגע אינו רק בגדר של פרשנות מצמצמת של פגיעת גוף הנראית לעין אלא מעבר לכך ובלשונו: "לטעמי, אין לקבל את פרשנותו של המערער ביחס למונח "נפגע" ואין זה מתקבל על הדעת לקבוע כי "נפגע" זה רק מי שסבל מחבלות של ממש, כי הרי לכל פגיעה, יש השלכות על הגוף ועל הנפש וכי פגיעה נפשית אינה נחזית באופן בולט וגלוי.

טענה דומה נטענה לפני שנים רבות, בשנת 1963, בפסק דין ברזילי והשופט אגרנט הביא את המבחן המוצע גם בעיניינו של המערער דנן ואשר לפיו יורשע אדם עפ"י תקנה 144 לתקנות: "... אך ורק כאשר עקב הפגיעה נתגלו סימנים חצוניים בגוף הנפגע?". בדחותו את הטענה והמבחן המוצע הנ"ל, קבע בית המשפט העליון כי: "... אין בידנו לקבל את המבחן הזה, שכן פירושה הוא, שאם עקב הפגיעה נתגלתה שריטה קטנה בלבד בגופו של הנפגע, תהפוך הפגיעה להיות חבלה, אך שדין זה לא יחול אם נגרם לו זעזוע מוח רציני, אשר אין עמו סימנים חצוניים כלשהם, והלא זה לא ייתכן" – ראו גם ע"פ 85/59 היועץ המשפטי לממשלה נ' אהרון כספי, פ"ד יג 474.

...

סוף דבר, אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

על רקע הטראומה שחוה הנאשם נוכח התאונה והשלכותיה על חייו הוצע לנאשם להישתתף בקבוצה טיפולית בתחום הטראומה והוא ביטא רצון לכך.

כדברי בית המשפט העליון ברע"פ 2996/13 נייאזוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם (מיום 13.8.14): "הם (-עונשי מאסר, ש.ז.א) משקפים את הצורך במאבק בקפוח חיי אדם בדרכים, המהווה, למרבה הצער, תופעה שכיחה במחוזותינו, ומדיניות הענישה משקפת את היחס לקדושת חיי אדם. האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמאטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי מישפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של מישפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, ומאמינים אנו אפוא כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל וגם בפרשה שלפנינו. כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל, וכדברי הנשיא שמגר בר"ע 530/84 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 162, 163 '...שאנו דנים בעבירה שאינה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה כידוע לכולנו, באופן היתנהגותו של האדם הנוהג ברכב'. מכל מקום, בנסיבות אלה של אבדן חיים, לעובדת מותם של הקרבנות ולקדושת חייהם נודעת חשיבות רבה בענישה; עוד משכבר הימים כתב מ"מ הנשיא זילברג (ע"פ 211/66 שפירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ (3) 375, 382, (1966)) דברים אלה שלא פג טעמם: 'לי נראה כי הוראת המינימום האמורה בסעיף 64 של פקודת התעבורה (נוסח חדש) באה לטעת בלב האזרח יחס של הכרת כבוד מיוחדת בפני קדושת החיים, ולכן משהוכחה רשלנותו של הפוגע הממית שומה עלינו להטיל עליו עונש מאסר, חוץ אם אשמתו היא כקליפת השום ממש – דבר שלא ארע במקרה שלפנינו'". עיקרון הגמול בענישה הוא אחד מעקרונות היסוד בשיטת המשפט.

"....חובתו של נהג אוטובוס, המסיע ילדים והאחראי לבטחונם ובטיחותם, לוודא, באופן פוזיטיבי, איפה נמצאים הילדים אותם הוריד מהרכב. אחריותו אינה מסתיימת עם ירידתם של הילדים מהאוטובוס, שכן הוא אמור להביאם בביטחה לבתיהם, או, לכל הפחות, לוודא שלא ייפגעו מהאוטובוס, שזה אך הורידם בתחנה. לכן, המערער היה אמור לדעת, כאמור – פוזיטיבית, איפה הילדים שהוריד מהאוטובוס לפני שהמשיך בנסיעה וזאת מתוך ידיעה, שילדים, כילדים, עלולים לקפוץ לכביש או "סתם" ליפול, ובכך עלולים להפגע מרכב ההסעות.

בית המשפט קבע כי מדובר ברשלנות ברף הבינוני –גבוה וזאת על אף שלא יוחסה לנאשם נהיגה במהירות מופרזת וזאת כיון שמדובר בנהג צבורי הנוהג בכלי רכב כבד ולנוכח הסטיה החדה בכביש.

...

לפיכך אני קובעת כי מתחם העונש ההולם בעבירה של גרימת מות ברשלנות בינונית-גבוהה בנסיבות המקרה היא מאסר שנע בין 12 חודשים ל-30 חודשים, פסילה שנעה בין 10 שנים לבין 18 שנים, פיצוי למשפחת הנפגע קנס ועונשים צופי פני עתיד.

יחד עם זאת בקביעת משך הפסילה לקחתי בחשבון את העובדה שרישיונו של הנאשם לא נפסל עד היום ובהקשר זה את פרק הזמן שחלף מאז התאונה ואת ההשפעה שעשויה להיות לפסילה על הנאשם ומשפחתו ועל כן בעניין זה החלטתי לסטות לקולה ממתחם הענישה.

לפיכך, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: אני מצווה על מאסרו של הנאשם בפועל למשך 12 חודשים.

עוד טענו המבקשים אין בין המבקשת מס' 2 לבין המשיבה יריבות משפטית והוספתה כנתבעת בתיק מהוה שימוש לרעה בהליכים משפטיים והתנהלות בחוסר תום לב מאחר ונהג רכב המשיבה ידע את פרטי הנהג אשר נהג ברכב בזמן הארוע והוא המבקש מס' 1 בתיק.

עוד טענו המבקשים כי התאונה ארעה בשל אחריותו של נהג רכב המשיבה כאשר המבקש מס' 1 נסע ישר בנתיב הימני בירידה ורכב התובעת היה בעצירה בצד הכביש והחל בפניה שמאלה בנגוד לתמרור וחסם את נתיב נסיעתו של המבקש מס' 1.

אולם לאור טענת ההגנה הלכאורית של המבקשים ולפיה המבקשת מס' 2 לא נהגה ברכב בזמן התאונה כך שאינה חבה בפצוי כלשהוא למשיבה, והטענה כי האחריות לארוע התאונה איננה על המבקש מס' 1 וכי הוא תבע את המשיבה אשר והודתה באחריות מבוטחה לארוע התאונה ושילמה לו פיצוי, נראה שיש בכך משום טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת בקשת הביטול.

" אין לכחד כי למתן פסק דין בהיעדר התייצבות עלולות להיות השלכות משמעותיות על בעל הדין.

...

מנגד, המשיבה הגישה תגובתה לבקשה לביטול פסק דין וטענה כי דין הבקשה להידחות על הסף מאחר ועברו יותר מ-30 ימים אשר בהן הייתה למבקשים זכות לבקש ביטול פסק הדין על פי התקנות, וכן כי כתב התביעה נמסר להם כדין ביום 06.07.2022 ואין מחלוקת אודות כך. המשיבה עוד טענה כי המבקשים לא צירפו כל אסמכתא לטענתם כי העבירו את הטיפול בתיק לעורך דין מטעם חברת הביטוח, ומשקיבלו את כתב התביעה כדין אין להם אלא להלין על עצמם.

דהיינו אף אם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה או אי ההתייצבות נבעו מאי הבנה, או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקש ואין בכך בכדי הבעת זלזול מופגן בבית המשפט, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה לביטול פסק דין ולברר המחלוקת גופה במעמד שני הצדדים מבלי לשלול מהמבקש את זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות חוקתית, וכל זאת תוך ריפוי הפגם באמצעות פסיקת הוצאות (ר' החלטה מיום 2.3.16 בת"ק 10332-03-15 הכשרה חב' לביטוח בע"מ נ' חי ויקטור לב [פורסם בנבו]).

בנסיבות אלו אני מורה כי פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ביום 03/11/2022 יבוטל, בכפוף לתשלום הוצאות לתובעת בסך של 2,500 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

הדן במקרה בו פוצצו סלעים סמוך לכביש, אחד הסלעים עף ופגע ברכב נוסע וביהמ"ש קבע כי רק אם השמוש ברכב היה "גורם ממשי" לגרימה התאונה, נוצר הקשר הסיבתי בינו לבין התאונה והוסיף בס' 2 "מקום בו מעורב בארוע אלמנט זר שהשכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה נמוכה מאד ונדירה... אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים... שני התנאים – ה'זרות' והשכיחות – הם בבחינת כלים שלובים: כאשר השכיחות נמוכה אך מדובר בגורם שאינו זר למכלול התחבורתי (למשל נפילת גשר), יוכר הקשר הסיבתי המשפטי וכך גם, מקום שבו הגורם הוא זר למכלול התחבורתי אך שכיחותו גבוהה". הנתבעת 5 הבהירה כי בנסיבות לא מתקיימת אחת החלופות, היינו כי אין עסקינן בגורם השייך למכלול התחברותי אף אם שכיחותו נמוכה, וגם אין מדובר בגורם שאינו שייך למכלול התחבורתי אך שכיחות פגיעתו גבוהה, וזאת מאחר ועגורן באתר בניה מחוץ לכביש אינו חלק מסיכוני הכביש.

מאידך, קבעה הפסיקה כי ישנם גורמים שאינם קשורים לסיכונים בכביש ובהם סלעים שעפו לכביש בשל פצוץ במחצבה (דנ"א 9634/06); מטען חבלה שהופעל מרחוק (ע"א 8238/14); נפילת עגורן מאתר בניה סמוך לכביש (ת"א (תל אביב יפו) 50944/07 בוקר נ' ביטוח ישיר (16/05/10)); נפילת אבן באתר בניה; פגיעה ברכב מחפץ בלתי מזוהה (ת"א 5987/05(חיפה) ג'מילה נ' עמרייה (26/09/06)); קטיושה שנופלת על רכב נוסע (ת"א (חיפה) 684/91 שטרית נ' דובשיץ (02/05/94)).

האם בנסיבות אלה עושה התובע שימוש ברכב מסוג "נהיגה"? נדמה כי לא כך הם פני הדברים.

כך למשל עצירה לצורך הורדת/העלאת נוסעים או עצירה בפקק תנועה או עצירה ברמזור שאין בצידה כל פעילות נוספת והיוצרת קשר ישיר בינה לבין השמוש ברכב עפ"י מבחני הפסיקה וכאשר ברור לטעמי כי הקרבה בזמן ובמקום (עצירה בצד הדרך), תכלית הפעולה (שיחת טלפון להבדיל מפעולה נסיעתית) והתפיסה הכוללת של מיתחם הסיכון התעבורתי (שיחת טלפון ללא דיבורית כשהרכב עומד להבדיל מנוסע), כל אלה יש בהם כדי לקדם תוצאה ולפיה נוכח מבחני הצמצום הפסיקתיים של השמוש ברכב, כי אז עצם העצירה לצורך שהנו חצוני לנסיעה משמעו הפסקת הנסיעה על ההשלכות שיש לכך על השמוש ברכב בדומה לכל עצירה שנועדה לצרכים אחרים שאינם תחבורתיים.

...

בדומה לערכאות דיוניות נוספות אף אני סבור כי יש מקום לצמצם את הגדרת השימוש במונח "נסיעה", כמו בפסיקתה של חברתי הש' אירית קלמן ברום בת"א (ת"א) 17331-01-17 פלונית נ' שומרה (31.5.22) בו נדון מקרה בו רכב עצר במפרץ אוטובוסים כשאז התנגש בו רכב אחר והתרחשה תאונת דרכים ונשאל האם נעשה ברכב הנפגע שימוש בעת התאונה השיב ביהמ"ש בשלילה מאחר והעצירה בצד הדרך נועדה לאתר מסעדה בטלפון.

מכאן שאין עסקינן בשימוש ברכב, ולכן חוק הפלת"ד אינו חל ודין התביעה כנגד הנתבעת 5 להידחות.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת 5 נדחית.