הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בבצוע עבירות של נהיגת רכב בשיכרות (אוכלוסייה מיוחדת) ונהיגה בקלות ראש בנגוד לסעיפים 62(3) ו-62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961.
לטענת ב"כ הנאשם, מיתחם הענישה מתחיל ממאסר על תנאי ויש להטיל על הנאשם עונש בתחתית המיתחם בשל שקולי שקום כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן;
הנאשם לקח אחריות והודה במיוחס לו, מתבייש במה שקרה שכן ארוע זה לא אופייני לו; את עונשו קיבל מעצם השלכות הארוע - הנאשם נפסל עד לתום ההליכים, נעצר ושהה במעצר בית; הטלת ענישה שיקומית תעלה בקנה אחד עם האנטרס הצבורי שכן לא ישוב וינהג באוטובוס צבורי.
...
לאור כל האמור, לא אסתפק ברכיב עונשי של צו של"צ חלף רכיב מאסר בפועל, כהמלצת שירות המבחן.
לסיכום, אני סבורה שיש ליתן משקל לשיקולי שיקומו של הנאשם – אך לא משקל בלעדי ויש ליתן משקל גם לשיקולי ענישה אחרים – לרבות הלימה, גמול והרתעה.
לאור כל האמור, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
מאסר בפועל - לריצוי בדרך של עבודות שירות
אני דנה את הנאשם לעונש מאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים, שירוצה בדרך של עבודות שירות, בבית חולים הדסה עין כרם הסתדרות מדיציאנית הדסה בעין כרם, ירושלים.