נהיגה בפסילה בזמן עבודות שירות

כן התייחסה לעברו התעבורתי ובפרט להרשעתו בתיק הפוסל בעבירות שנעברו בשלושה אירועים: בגין האחד הורשע בנהיגה בזמן פסילה וללא רישיון נהיגה תקף, בגין השני הורשע בנהיגה תחת השפעה ובגין השלישי הורשע בנהיגה בזמן פסילה ותחת השפעה; עונש מאסר של שישה חודשים שהושת עליו, והומר בעירעור ל-8 חודשי מאסר בעבודות שירות, כמו גם עונשי מאסר ופסילה מותנים, לא הרתיעוהו מבצוע העבירה זמן קצר לאחר ההרשעה ובעודו מרצה מאסר בעבודות שירות.

...

לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש למקם את עונשו של הנאשם בטווח הבינוני-עליון של המתחם, וכך אני עושה.

בהתחשב בכל האמור לעיל, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: 1) תשלום קנס בסך 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתם.

בנוסף, אני מורה על הפעלת עונש מאסר למשך 3 חודשים כפי שנפסק על תנאי על ידי בית המשפט לתעבורה ירושלים בתיק פ"ל 4546-01-21 ביום 27.04.2022.

להדגמת עמדה זו של בית המשפט העליון אפנה לבש"פ 1753/07 פאדי אבו רקייה (להלן: פרשת אבו רקייה) שם בנסיבות דומות של בריחה משוטרים, נהיגה בקלות ראש, בזמן פסילה וללא רישיון תקף (העורר בפרשה זו היה מורשה במקור לנהיגה אך רישיונו פקע והוא היה תחת פסילה) החליטו כל שלושת הערכאות שדנו בעיניינו כי יש הצדקה בנסיבות אלה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים וכך קבע בית המשפט העליון: "מסוכנותו של אדם נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את המקרה. בין היתר, נבחנים עברו הפלילי והרשעותיו הקודמות. המסוכנות העולה ממעשה העורר היא רבה ובהתנהגותו גילה, כי הוא חסר רסן, חסר עכבות וחסר מעצורים, מזלזל בחוק ובאוכפיו השוטרים." "אכן מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה אינו שכיח, אך בנסיבות המעשים המיוחסים לעורר, ובפרט חומרתם, יש בהם כדי להצדיק לטעמי את המשך מעצרו עד תום ההליכים נגדו. לא מצאתי כל דופי בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי. הלכה היא כי השיקולים לעניין מעצר עד תום ההליכים נוגעים הן למעשים המיוחסים לנאשם והן לנסיבותיו האישיות העשויות ללמד על רמת מסוכנותו." כפי שטענה בפני המיתמחה טליה פלדמן פרץ בטיעוניה, פסיקתו המנחה של בית המשפט בבאר-שבע שמה את הדגש על "מיהות המעשה ומיהות העושה" לצורך בחינת שאלה האמון אשר ניתן לתת בו. בעמ"ת 16396-01-16 דגמש נגד מדינת ישראל קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט אינפלד) את הדברים הבאים: " הסניגור הצביע על כך שההרשעות הפליליות הן בעיקרן ישנות, והאחרונות הן משנת 2008, ועיקרן משנת 2006. על כך השיב התובע בצדק כי דוקא בתחום הנהיגה בפסילה ישנן הרשעות חדשות יותר, ובין השאר הוטל על העורר עונש מאסר בפועל בן 13 חודש וזאת אך לפני 3 שנים, בסוף שנת 2012. זאת, מעבר למאסר קודם שרוצה בעבודות שירות בגין נהיגה בזמן פסילה, מס' חודשים קודם לכן.

גם בית המשפט העליון נידרש לאחרונה לשאלת האמון שניתן לתת במשיבים אשר נוהגים רכב בזמן פסילה ואף שההלכה הנוהגת היא כפי שהדגיש במקרה זה ב"כ המשיב – המנעות ממעצר כאשר בתיקי תעבורה עסקינן, כך החליט בית המשפט העליון רק ביום 4.2.20 בבש"פ 1248/20 מיכאל שרו איפרח נגד מדינת ישראל שם נהג המשיב בפעם השנייה בזמן פסילה: "אכן, בעינייני תעבורה הכלל הוא שיחרור הנאשם לחלופת מעצר, להבדיל ממעצר עד תום ההליכים (ראו, למשל: בש"פ 2227/08 גריפאת נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.3.2008)); אולם, כמו בהרבה עניינים אחרים, גם כאן יש לבחון את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם הספציפי לציבור הנהגים והולכי רגל (ראו, למשל: בש"פ 2974/15 אשכנזי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 12 (‏20.5.2015)). במקרה דכאן, המבקש מהוה סכנה ממשית לציבור המשתמשים בכבישים – זאת ניתן ללמוד מעברו התעבורתי המכביד, אשר כולל, בין היתר, הרשעות בגין נהיגה בפסילה ונהיגה ללא רישיון. סכנה זו הולכת ומתעצמת לנוכח העובדה שהמבקש הפר את האמון שניתן בו בעבר: מחומר הראיות עולה, כי הוא ביצע את העבירות מושא כתב האישום הנוכחי כשמעל ראשו מרחף מאסר מותנה למשך 8 חודשים. בנסיבות אלו, הנני סבור – כפי שסברו הערכאות קמא – כי החלופות שהלה הציע אינן יכולות להגשים את מטרות מעצרו. גם בהליך השקום שהמבקש עובר אין כדי לשנות מקביעתי זאת בשים לב לצורך המיידי להגן על בטחון הנהגים והולכי הרגל. " גם בבש"פ 5493/21 שלמה גבאי נגד מדינת ישראל עסק בית המשפט העליון בשאלת האמון אותו ניתן או שלא ניתן לתת במי שלכאורה נהג רכב בזמן פסילה, וכך קבע: "אכן, מעצר עד תום ההליכים של נאשם בעבירות תעבורה הנו בגדר חריג, אולם נקבע לא אחת כי יש לבחון את מסוכנותו של הנאשם הקונקרטי לפי נסיבות העניין, וכי ככלל, יש לראות בנאשם הנוהג בזמן שרישיונו נפסל כמי שמהוה סכנה של ממש לציבור המשתמשים בכביש ואף מבטא במעשיו זילזול בהוראות החוק (ראו: בש"פ 2173/12 אל גניני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (22.3.2012); בש"פ 2974/15 אשכנזי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 12 (20.5.2015)). נוסף לכך, כלל הוא כי לבית המשפט שמור שיקול הדעת האם להורות על הזמנת תסקיר מעצר (ראו: בש"פ 27/15 יונס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 (15.1.2015)). כן נקבע כי הזמנת תסקיר מעצר מתאימה, ככלל, למקרים שבהם "לא ברור אם חלופת מעצר תסכון או שבית המשפט מתקשה לעמוד על קנקנה של החלופה הקונקרטית" (ראו: עניין יונס, בפיסקה 9), ונדמה כי הדברים יפים לענייננו, זאת, בין היתר, לנוכח עברו התעבורתי המכביד של המבקש, אשר נצבר לו חרף גילו הצעיר, וכן לאור היתנהגותו המסכנת חיי אדם, עת המשיך לנהוג בזמן פסילה ובמהירות מופרזת.

...

בהתחשב במכלול הנסיבות, מקובלת עליי עמדת המדינה שאין מדובר במי שניתן לתת בו את האמון הבסיסי ביותר הנדרש על מנת לבחון חלופת מעצר.

אני ער להחלטות בית המשפט העליון בפרשות נזמי ג'בלי וטראד גדיפת להן הפנה בצדק מבחינתו ב"כ המשיב, כך גם לקחתי בחשבון את גילו הצעיר של משיב זה ואת העובדה שהוא נעדר עבר פלילי "קלאסי", אך באותה הנשימה רלוונטיות בעיני גם החלטות בית המשפט העליון שאוזכרו בהרחבה לעיל, כולן מאוחרות לפרשות להן הפנתה ההגנה, ולפיהן כאשר המדובר במקרה קיצון של מסוכנות, אין מנוס ממעצר עד לתום ההליכים גם בעבירות תעבורה וזאת כדי להגן על שלום הציבור מפני מי שלא ניתן לתת בו אמון בסיסי כי יישמע לחלופת מעצר כזו או אחרת ובכלל זה המשך מעצר באיזוק השמור למקרים בהם ניתן לתת אמון בסיסי בעצור.

מכל האמור לעיל, אני מקבל את עמדת המדינה ומורה על מעצרו של משיב זה עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

להדגמת עמדה זו של בית המשפט העליון אפנה לבש"פ 1753/07 פאדי אבו רקייה (להלן: פרשת אבו רקייה) שם בנסיבות דומות של בריחה משוטרים, נהיגה בקלות ראש, בזמן פסילה וללא רישיון תקף (העורר בפרשה זו היה מורשה במקור לנהיגה אך רישיונו פקע והוא היה תחת פסילה) החליטו כל שלושת הערכאות שדנו בעיניינו כי יש הצדקה בנסיבות אלה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים וכך קבע בית המשפט העליון: "מסוכנותו של אדם נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את המקרה. בין היתר, נבחנים עברו הפלילי והרשעותיו הקודמות. המסוכנות העולה ממעשה העורר היא רבה ובהתנהגותו גילה, כי הוא חסר רסן, חסר עכבות וחסר מעצורים, מזלזל בחוק ובאוכפיו השוטרים." "אכן מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה אינו שכיח, אך בנסיבות המעשים המיוחסים לעורר, ובפרט חומרתם, יש בהם כדי להצדיק לטעמי את המשך מעצרו עד תום ההליכים נגדו. לא מצאתי כל דופי בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי. הלכה היא כי השיקולים לעניין מעצר עד תום ההליכים נוגעים הן למעשים המיוחסים לנאשם והן לנסיבותיו האישיות העשויות ללמד על רמת מסוכנותו." פסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע שמה את הדגש על מיהות המעשה ומיהות העושה לצורך בחינת שאלה האמון אשר ניתן לתת בו: בעמ"ת 16396-01-16 דגמש נגד מדינת ישראל קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט אינפלד) את הדברים הבאים: " הסניגור הצביע על כך שההרשעות הפליליות הן בעיקרן ישנות, והאחרונות הן משנת 2008, ועיקרן משנת 2006. על כך השיב התובע בצדק כי דוקא בתחום הנהיגה בפסילה ישנן הרשעות חדשות יותר, ובין השאר הוטל על העורר עונש מאסר בפועל בן 13 חודש וזאת אך לפני 3 שנים, בסוף שנת 2012. זאת, מעבר למאסר קודם שרוצה בעבודות שירות בגין נהיגה בזמן פסילה, מס' חודשים קודם לכן.

גם בית המשפט העליון נידרש לאחרונה לשאלת האמון שניתן לתת במשיבים שביצעו עבירות תעבורה חמורות לכאורה: בבש"פ 1248/20 מיכאל שרו איפרח נגד מדינת ישראל נקבע: "אכן, בעינייני תעבורה הכלל הוא שיחרור הנאשם לחלופת מעצר, להבדיל ממעצר עד תום ההליכים (ראו, למשל: בש"פ 2227/08 גריפאת נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.3.2008)); אולם, כמו בהרבה עניינים אחרים, גם כאן יש לבחון את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם הספציפי לציבור הנהגים והולכי רגל (ראו, למשל: בש"פ 2974/15 אשכנזי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 12 (‏20.5.2015)). במקרה דכאן, המבקש מהוה סכנה ממשית לציבור המשתמשים בכבישים – זאת ניתן ללמוד מעברו התעבורתי המכביד, אשר כולל, בין היתר, הרשעות בגין נהיגה בפסילה ונהיגה ללא רישיון. סכנה זו הולכת ומתעצמת לנוכח העובדה שהמבקש הפר את האמון שניתן בו בעבר: מחומר הראיות עולה, כי הוא ביצע את העבירות מושא כתב האישום הנוכחי כשמעל ראשו מרחף מאסר מותנה למשך 8 חודשים. בנסיבות אלו, הנני סבור – כפי שסברו הערכאות קמא – כי החלופות שהלה הציע אינן יכולות להגשים את מטרות מעצרו. גם בהליך השקום שהמבקש עובר אין כדי לשנות מקביעתי זאת בשים לב לצורך המיידי להגן על בטחון הנהגים והולכי הרגל. " גם בבש"פ 5493/21 שלמה גבאי נגד מדינת ישראל עסק בית המשפט העליון בשאלת האמון אותו ניתן או שלא ניתן לתת במי שלכאורה נהג רכב בזמן פסילה, וכך קבע: "אכן, מעצר עד תום ההליכים של נאשם בעבירות תעבורה הנו בגדר חריג, אולם נקבע לא אחת כי יש לבחון את מסוכנותו של הנאשם הקונקרטי לפי נסיבות העניין, וכי ככלל, יש לראות בנאשם הנוהג בזמן שרישיונו נפסל כמי שמהוה סכנה של ממש לציבור המשתמשים בכביש ואף מבטא במעשיו זילזול בהוראות החוק (ראו: בש"פ 2173/12 אל גניני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (22.3.2012); בש"פ 2974/15 אשכנזי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 12 (20.5.2015)). נוסף לכך, כלל הוא כי לבית המשפט שמור שיקול הדעת האם להורות על הזמנת תסקיר מעצר (ראו: בש"פ 27/15 יונס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 (15.1.2015)). כן נקבע כי הזמנת תסקיר מעצר מתאימה, ככלל, למקרים שבהם "לא ברור אם חלופת מעצר תסכון או שבית המשפט מתקשה לעמוד על קנקנה של החלופה הקונקרטית" (ראו: עניין יונס, בפיסקה 9), ונדמה כי הדברים יפים לענייננו, זאת, בין היתר, לנוכח עברו התעבורתי המכביד של המבקש, אשר נצבר לו חרף גילו הצעיר, וכן לאור היתנהגותו המסכנת חיי אדם, עת המשיך לנהוג בזמן פסילה ובמהירות מופרזת.

...

בהתחשב במכלול הנסיבות, מקובלת עליי עמדת המדינה שאין מדובר במי שניתן לתת בו את האמון הבסיסי ביותר הנדרש על מנת לבחון חלופת מעצר.

אשר על כן, אין אני מוצא הצדקה לבחינה של חלופות נוספות במסגרת תסקיר מעצר, שכן תנאי לשליחתו של משיב לקבלת תסקיר, היא יכולתו של בית המשפט לתת בו אמון בסיסי, מה שכמוסבר לעיל לא מתקיים בפרשה זו. נוכח מסוכנותו הקיצונית של משיב זה, וחוסר יכולתי לתת בו אמון בסיסי כי יקיים תנאי שחרור או חלופת מעצר באיזוק, אני מורה על מעצרו של משיב זה עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו מאחורי סורג ובריח.

גם בית המשפט העליון נידרש לאחרונה לשאלת האמון שניתן לתת במשיבים אשר נוהגים רכב בזמן פסילה ואף שההלכה הנוהגת היא כפי שהדגיש במקרה זה ב"כ המשיב בטיעוניו– המנעות ממעצר כאשר בתיקי תעבורה עסקינן, כך החליט בית המשפט העליון רק ביום 4.2.20 בבש"פ 1248/20 מיכאל שרו איפרח נגד מדינת ישראל שם נהג המשיב בפעם השנייה בזמן פסילה: "אכן, בעינייני תעבורה הכלל הוא שיחרור הנאשם לחלופת מעצר, להבדיל ממעצר עד תום ההליכים (ראו, למשל: בש"פ 2227/08 גריפאת נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.3.2008)); אולם, כמו בהרבה עניינים אחרים, גם כאן יש לבחון את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם הספציפי לציבור הנהגים והולכי רגל (ראו, למשל: בש"פ 2974/15 אשכנזי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 12 (‏20.5.2015)). במקרה דכאן, המבקש מהוה סכנה ממשית לציבור המשתמשים בכבישים – זאת ניתן ללמוד מעברו התעבורתי המכביד, אשר כולל, בין היתר, הרשעות בגין נהיגה בפסילה ונהיגה ללא רישיון. סכנה זו הולכת ומתעצמת לנוכח העובדה שהמבקש הפר את האמון שניתן בו בעבר: מחומר הראיות עולה, כי הוא ביצע את העבירות מושא כתב האישום הנוכחי כשמעל ראשו מרחף מאסר מותנה למשך 8 חודשים. בנסיבות אלו, הנני סבור – כפי שסברו הערכאות קמא – כי החלופות שהלה הציע אינן יכולות להגשים את מטרות מעצרו. גם בהליך השקום שהמבקש עובר אין כדי לשנות מקביעתי זאת בשים לב לצורך המיידי להגן על בטחון הנהגים והולכי הרגל. " גם בבש"פ 5493/21 שלמה גבאי נגד מדינת ישראל עסק בית המשפט העליון בשאלת האמון אותו ניתן או שלא ניתן לתת במי שלכאורה נהג רכב בזמן פסילה, וכך קבע: "אכן, מעצר עד תום ההליכים של נאשם בעבירות תעבורה הנו בגדר חריג, אולם נקבע לא אחת כי יש לבחון את מסוכנותו של הנאשם הקונקרטי לפי נסיבות העניין, וכי ככלל, יש לראות בנאשם הנוהג בזמן שרישיונו נפסל כמי שמהוה סכנה של ממש לציבור המשתמשים בכביש ואף מבטא במעשיו זילזול בהוראות החוק (ראו: בש"פ 2173/12 אל גניני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (22.3.2012); בש"פ 2974/15 אשכנזי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 12 (20.5.2015)). נוסף לכך, כלל הוא כי לבית המשפט שמור שיקול הדעת האם להורות על הזמנת תסקיר מעצר (ראו: בש"פ 27/15 יונס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 (15.1.2015)). כן נקבע כי הזמנת תסקיר מעצר מתאימה, ככלל, למקרים שבהם "לא ברור אם חלופת מעצר תסכון או שבית המשפט מתקשה לעמוד על קנקנה של החלופה הקונקרטית" (ראו: עניין יונס, בפיסקה 9), ונדמה כי הדברים יפים לענייננו, זאת, בין היתר, לנוכח עברו התעבורתי המכביד של המבקש, אשר נצבר לו חרף גילו הצעיר, וכן לאור היתנהגותו המסכנת חיי אדם, עת המשיך לנהוג בזמן פסילה ובמהירות מופרזת.

בעודו מרצה את מאסרו בדרך של עבודות שירות, שוב נהג המשיב רכב בזמן פסילה, מה שהוביל למעצרו הנוכחי זאת כאשר המדובר בנהיגתו החמישית לכאורה בזמן פסילה, מאסר מותנה בר הפעלה תלוי כנגדו ברקע, ולחובתו 42 עבירות תעבורה משנת 1987 וחמש עבירות פליליות הכוללות החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, סחר בסמים, והחזקת סכין, עבירות בגינן ריצה מאסרים ארוכים ממש עד לאחרונה (גז"ד אחרון מיום 5.11.19 עת נגזרו עליו 10 חודשי מאסר בפועל).

...

בהתחשב במכלול הנסיבות, מקובלת עליי עמדת המדינה שאין מדובר במי שניתן לתת בו את האמון הבסיסי ביותר הנדרש על מנת לבחון חלופת מעצר.

שעה שלא קיים אמון בסיסי במשיב כי יקיים תנאי שחרור או מעצר באיזוק, הרי שתסקיר הופך למיותר ולכן אני דוחה את בקשת ההגנה לקבלת תסקיר בעניינו של משיב זה. אני קובע כי רף המסוכנות של משיב זה גבוה מאד, ובהיעדר אמון בסיסי בו, אין אני מוצא חלופה שיכולה לאיין מסוכנות זו, שכן פוטנציאל ההפרה מצדו של כל מגבלה עליה יורה בית המשפט גבוה מאד בעיני עד כדי סכנה ממשית לשלום הציבור.

אשר על כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו בתיק העיקרי הצמוד לבקשה זו. ניתנה היום, ט"ז אייר תשפ"ג, 07 מאי 2023, בנוכחות הצדדים.

כללי ביום 23.08.22 הוגשה נגד המבקש בקשה למעצר עד תום ההליכים, לאחר שנתפס נוהג בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה תקף וללא תעודת ביטוח, בכך שביום 22.08.22 נהג ברכב בכפר ונעצר סמוך לביתו, אף שהיה בפסילה ביודעין, בכך שנפסל ע"י בית משפט זה למשך 18 חודשים ביום 22.06.22 ורישיון הנהיגה הופקד במזכירות בית המשפט ביום 31.01.22, וכאשר רישיון הנהיגה שלו פג תוקף מיום 18.09.17 וללא ביטוח.

כשהגיע לבית המשפט חשב שזו פעם ראשונה שהבן שלו נתפס נוהג בזמן פסילה, והסביר כי כשהתחיל עבודות שירות ידע שהוא עושה עבודות שירות, אבל הוא נתפס מספר ימים אחרי.

...

סוף דבר סיכומו של דבר בשכלול הנסיבות שפורטו והאינטרסים המתנגשים, יש מקום לנקוט במשנה זהירות בעת מתן ההחלטה בבקשה שלפניי, וכל שינוי כזה או אחר בתנאי מעצרו, יש לבצע בצורה הדרגתית ואין מקום לשחרור ללא כל תנאים, כעתירת המבקש.

על כן, אני סבורה כי ניתן לאפשר שחרור המבקש ממעצרו בתנאי איזוק אלקטרוני לחלופת מעצר, במעצר בית, בהוספת תנאים מגבילים וערבויות מכבידות נוספות, אשר יבטיחו שמירה על שלום הציבור, והכל כדלקמן: המבקש יחתום על ערבות עצמית נוספת על סך של 5,000 ₪.

בכפוף לכל אלה ולאחר עמידת המבקש בתנאים הנ"ל, ולא לפני 14.11.23 אני מורה על הסרת האיזוק האלקטרוני ושחרור המבקש למעצר בית מלא בביתו בשכונת אל נופג'י בכפר ריינה, תחת פיקוחם ש שלושת המפקחים, ביחד ולחוד.