נהיגה במשאית מעל 10 טון בנתיב לא ימני בצומת

שכן, אם נהג התובעת היה בנתיב הימני והוא עצמו היה בנתיב השמאלי (שאסור לו כמשאית לנהוג שם) והיה עובר את הצומת ואז חוזר לנתיב הימני, כי אז הוא היה שורט לנהג התובעת את הרכב מקדימה עד לאחור.

ואולם, הפגיעה הייתה בזוית הימנית של השטח המת של המשאית, מעל הגלגל הקידמי.

הוא הבהיר כי המשאית היא 22 טון ואם הוא היה בנסיעה, כי אז הנזק היה "עצום", כלשונו.

...

תיאור הפגיעות על ידי הנהגים והתמונה של רכב התובעת מחזקת את המסקנה כי המשאית אכן פגעה ברכב התובעת, כאשר רכב התובעת היה בהטיה לנתיב הראשי מנתיב ההשתלבות והוא ראה את המשאית ממשיכה לקראת פגיעה בו. תקנה 40 לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961 קובעת כי "(א) לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". תקנה 41 לתקנות התעבורה מוסיפה וקובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעתו או כשהוא מתחל לנוסע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". תקנה 21 היא תקנה כללית המטילה חובת זהירות על עובר דרך ומורה כי על עובר דרך להתנהג באופן שלא "יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך"; "יגרום נזק לאדם או לרכוש"; "יפריע את התנועה ולא יעכבנה" או יסכן חיי אדם".

אומנם נהג התובעת היה מצוי במצב של עצירה והמשאית במצב של נסיעה, אולם התרשמתי כי זכות הקדימה היא של המשאית ונהג התובעת מודע לכך ששדה הראייה מימין חסום למשאית, ורכבו היה בהטיה במטרה להשתלב בסופו של דבר.

על כן, הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד סך של 1563 ₪ וכן 1500 ₪ שכ"ט עו"ד, בנסיבות העניין, וכן 725 ₪ הוצאות משפט.

גרסת ניסן: "אני נהג משנת 71 על משאיות מעל 15 טון ומעלה. הרבה הרבה שנים לא קרתה לי תאונה ולא עבירות תעבורה. נסעתי מכיוון מזכרת בתיה, הגעתי לבילו, למיתחם, הנתבע היה בנתיב הימני ורצה כאילו להכנס ימינה למיתחם, הייתי בנתיב שנוסע ישר, בכביש יש נתיב אחד לכל כיוון, יש קו הפרדה, הנתבע פנה ימינה, עוד לא פנה ימינה למיתחם בילו ואז המשכתי לנסוע, ברגע שהמתחם היה עמוס, זה היה ביום שבת, הוא רצה להתמזג לכביש ונתן לי מכה. (מדגים באמצעות מכוניות צעצוע) המכה שלי בכנף הימנית האחורית. ואצל הנתבע המכה היתה בפגוש קדמי שמאלי. הוא זה שניכנס בי מאחורה." גרסת הנתבע: "נסעתי בכביש 411 ממזכרת בתיה לכיוון צומת בילו, זה היה ביום שבת 7.11.15, התנועה היתה מאוד מאוד איטית, היה עומס. היתה תנועה לפני וגם אחרי. באזשהו שלב, התובע החליט לבצע עקיפה, כנראה בגלל פקק התנועה, לא היה לי לאן לברוח כי מימין היה לי שול צהוב ופגעתי בו (מדגים באמצעות רכבי צעצוע). התנועה היתה איטית מאוד, נהגתי קרוב לשול. הוא ניכנס למסלול הנסיעה שלי וכך היתה הפגיעה. מפנה לתמונות. לי היה שיפשוף ברכב, אפילו לא טרחתי לתקן את הרכב." הנתבע הזים בדבריו את טענת התובע בדבר שלושה נתיבים : "מפנה לכתב התביעה המקורי, למעשה כתב התביעה מדבר על מקום אחר לגמרי, לא היו שלושה נתיבים. אנו מדברים על מקום אחר לגמרי, דיברנו שאנו נוסעים על נתיב אחד, חד סיטרי וזה לא תואם את כתב התביעה. אין נתיב נסיעה אחר, היה נתיב אחד, כתב התביעה לא תואם כלל את המציאות". לאחר קריאת כתבי הטענות ושמיעת הצדדים בבית המשפט, אני סבור שיש לקבל את גירסתו של הנתבע לתאונה.

...

גרסת ניסן: "אני נהג משנת 71 על משאיות מעל 15 טון ומעלה. הרבה הרבה שנים לא קרתה לי תאונה ולא עבירות תעבורה. נסעתי מכיוון מזכרת בתיה, הגעתי לבילו, למתחם, הנתבע היה בנתיב הימני ורצה כאילו להיכנס ימינה למתחם, הייתי בנתיב שנוסע ישר, בכביש יש נתיב אחד לכל כיוון, יש קו הפרדה, הנתבע פנה ימינה, עוד לא פנה ימינה למתחם בילו ואז המשכתי לנסוע, ברגע שהמתחם היה עמוס, זה היה ביום שבת, הוא רצה להתמזג לכביש ונתן לי מכה. (מדגים באמצעות מכוניות צעצוע) המכה שלי בכנף הימנית האחורית. ואצל הנתבע המכה היתה בפגוש קדמי שמאלי. הוא זה שנכנס בי מאחורה." גרסת הנתבע: "נסעתי בכביש 411 ממזכרת בתיה לכיוון צומת בילו, זה היה ביום שבת 7.11.15, התנועה היתה מאוד מאוד איטית, היה עומס. היתה תנועה לפני וגם אחרי. באיזשהו שלב, התובע החליט לבצע עקיפה, כנראה בגלל פקק התנועה, לא היה לי לאן לברוח כי מימין היה לי שול צהוב ופגעתי בו (מדגים באמצעות רכבי צעצוע). התנועה היתה איטית מאוד, נהגתי קרוב לשול. הוא נכנס למסלול הנסיעה שלי וכך היתה הפגיעה. מפנה לתמונות. לי היה שפשוף ברכב, אפילו לא טרחתי לתקן את הרכב." הנתבע הזים בדבריו את טענת התובע בדבר שלושה נתיבים : "מפנה לכתב התביעה המקורי, למעשה כתב התביעה מדבר על מקום אחר לגמרי, לא היו שלושה נתיבים. אנו מדברים על מקום אחר לגמרי, דיברנו שאנו נוסעים על נתיב אחד, חד סטרי וזה לא תואם את כתב התביעה. אין נתיב נסיעה אחר, היה נתיב אחד, כתב התביעה לא תואם כלל את המציאות". לאחר קריאת כתבי הטענות ושמיעת הצדדים בבית המשפט, אני סבור שיש לקבל את גרסתו של הנתבע לתאונה.

מכל המקובץ, הגעתי למסקנה לפיה יש להעדיף את גרסתו של הנתבע על פני גרסת נהג רכב התובעת, ויש לדחות את התביעה במלואה.

לגירסת התובעת: "עמדנו בכביש 5 בפנייה שמאלה לכיוון רמת גן (צומת הכפר הירוק), עמדתי בנתיב הימני והתובע נהג במשאית בנתיב המרכזי. ישנם שלושה נתיבים והתאונה הייתה לפני קו העצירה של הרמזור כאשר אני עמדתי במסלול הימני והוא פגע בי. אני בעצירה והוא בתזוזה קלה. הוא פיתאום זז כדי לעבור לנתיב הימני, אני זוכרת שאין לי איך להתקדם כי הרכב שלפני בעצירה מוחלטת." (עמוד 1, שורות 11-15).

מנגד, ראה את גרסת הנהג מטעם הנתבעת 2: "אומר שנהגתי במשאית של 30 טון. 12 גלגלים. יש לי רישיון לרכב כזה..." כן הוסיף הנהג: "שלושה נתיבים, הייתי צריך לפנות שמאלה לכפר הירוק דרומה. לשאלת בית המשפט: "איפה הרגשת את הפגיעה?" והנהג השיב: "רציתי להתחיל נסיעה, הרכב כבד לוקח לו זמן. היא החליטה שהיא צריכה לעבור לנתיב שלי, הייתי במהירות של 20-40 קמ"ש. אני בצומת עומד כדי לפנות לכפר הירוק התכוונתי לצאת היא החליטה לעבור לנתיב שלי, התחלתי נסיעה בנתיב שלי האמצעי ועצרתי. היא באה מהנתיב השלישי, אני נסעתי בנתיב שלי ופגעתי בה." התובעת מציינת בעדותה וגם בכתב התביעה כי "תאונה ארעה כאשר רכבי היה בעצירה בטור מכוניות שעצר לפני רמזור אדום בכביש מס' 5. המשאית שעצרה משמאל לרכבי החלה נסיעה לתוך הנתיב בו עמד רכבי ופגע קשות ברכב תוך סיכון ממשי לחיי." (ראה סעיף 2 לכתב התביעה וכן ראה עדותה בעמוד 1, שורות 11-15).

ראה לעניין זה הקביעה בע"א 6712/19 יחזקאל דגן נ' רונן דגן: "... עדות מול עדות. מצב זה נשלט על ידי סעיפים 54(2) ו-54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). סעיפים אלו קובעים כי בעל דין הנושא בנטל השיכנוע בנוגע לתביעתו, או ביחס לטענת ההגנה שלו כדוגמת "פרעתי", אינו יכול, ככלל, להרים נטל זה על ידי מוצא פיו מעל דוכן העדים: עליו להוסיף לעדותו ראיה מסייעת או, לחלופין, לשכנע את בית המשפט כי בעדותו גופה יש סימני אמת מובהקים, שאותם חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו (ראו, למשל: ע"א 8650/08 רפאלוב נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר, [פורסם בנבו] פסקה 16 (17.7.2013); ע"א 765/18 חיון נ' חיון, [פורסם בנבו] פסקה 33 (1.5.2019)).

...

" במאזן ההסתברויות הנהוג במשפט האזרחי, די לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה. ראה ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פד"י אכ (2) 451, 471.

בחקירה נגדית לב"כ הפניקס, עוה"ד בוזגלו, מסרה גב' שרייר שנהגה בנתיב ימין של הדרך.

בטופס ההודעה של גב' שרייר, מיום התאונה, נכתב כך: "נסעתי בנתיב הימני, לפתע פגעו בי מאחור (איני יודעת מי הרכב הפוגע). לאחר שנעצרנו ראיתי שמאחורי משאית, מסוג דאף, ורכב פרטי מסוג יונדאי שנפגעו (הרכב היה מתחת למשאית). אחד מהרכבים הנ"ל (או שניהם) פגעו ברכבי. כתוצאה מכך, תא המטען היתקפל לתוך תא הנוסעים, דלתותיו, הגג התקמט ומכסה המנוע התעקם (כנראה עקב פגיעה ברכב שלפני). לאחר התאונה, הרכב לא היה בר נסיעה ונאלצתי להזמין גרר (בהוראת השוטר בשטח). פרטי נהג היונדאי...איתי בכר...מנ"מ – אחורי". מר איתי בכר, נהג רכב היונדאי, מסר בעדותו הראשית את הדברים שלהלן: "יצאתי באותו יום מוקדם...והתנועה היית ערה...קצת לפני כביש 40 הרגשתי היתנגשות גדולה, עם צל גדול מעלי, סטינו לשוליים קבלתי מכה בראש, נשארתי כמה רגעים ברכב...בנתיים הגיע נהג המשאית לכווני, ושאלתי אותו מה קרה, למה הוא היתנגש בי ככה, והוא טען שהיתה האטה פתאומית בכביש והוא לא הספיק לעצור...לדעתי הייתי בנתיב הימני, אבל יש שני נתיבים שיוצאים ליציאה...אני חושב שהייתי בימני, אבל יכול להיות שהייתי בנתיב השני משמאלו של נהג המשאית. התאונה לא הייתה בזמן סטייה או מעבר נתיב, נסעתי ישר. לאחר שיצאתי מהרכב שמתי לב שיש רכב לפנינו קצת, שגם הוא היה מעורב בצורה כלשהיא בתאונה, לא ראיתי את ההיתנגשות ברכב הזה." בחקירה נגדית לב"כ הפניקס, השיב מר בכר, שהתאונה התרחשה כ – 500 מ' לפני צומת, אך אינו זוכר כמה נתיבים יש בצומת עצמה.

העד גם לא זכר מגע בין רכבו לבין רכב הטיוטה, רק בדיעבד הבין שהיה כזה, לפי התמונות ("בזמן התאונה לא שמתי לב והייתי יותר עסוק ברכב של ה – 30 טון שניכנס בי מאחורה", עמ' 13, ש' 11-12).

...

בשים לב למפורט לעיל, וכן לנזקים בדופן שמאל של רכב הטויוטה ובדופן ימין של רכב היונדאי, שלא יכולים היו לקרות אם רכב היונדאי היה בעת התאונה מאחורי רכב הטויוטה, אני דוחה את גרסת נהג הפניקס שרכב היונדאי סטה לנתיב נסיעתו רגע לפני התאונה.

סוף דבר: אשר על כן, ומכל הנימוקים שפורטו לעיל, אני מורה כדלקמן: בתא"מ 46293-11-18 - אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 45,763 ₪, בתוספת אגרה כפי ששולמה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.

בתא"מ 35584-01-19 – אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 3-4, ללא צו לחיוב בהוצאות.

         השוטרת תארה בדו"ח (ת/1) את נסיבות הארוע כדלקמן: "במהלך אכיפת תנועה ע ניידת גלויה שאני יושבת לצד השוטר אדם שנהג בניידת בנתיב האמצעי מבין 3 שהרכב הנ"ל נסע במקביל אלינו בנתיב ימני שהבחנתי דרך חלון ימין קדמי לעבר חלון שמאלי קדמי שהיה שקוף וללא כל הפרעה אחרת שהנהג שהיה לבדו אחז בידיו על גלגל ההגה מסמכים וניו היו מופנות אליהם תוך כדי שהרכב הנ"ל היה בתנועה כרזת לנהג לעצור תוך קשר עין רציף, ראות אור יום טובה הוסברה מהות העבירה." בדברי מקבל הדו"ח נכתב: "זה דפים ישנים קרעתי אותם." השוטרת תארה את נסיבות הארוע באופן מפורט, לרבות היותה נוסעת בניידת המשטרתית ומיקום נסיעת הניידת ביחס למשאית ותיארה את האופן בו הבחינה בנאשם ובמעשיו בשעה שהרכב בו נהג, המשאית, היה בתנועה.

  השוטרת בחקירתה הנגדית חזרה על תאור האמור בדו"ח. לשאלת הסנגור האם הנאשם היה בצומת בזמן עצירה כשהבחינה בו לראשונה, השיבה השוטרת: "לא. רשום שהוא היה בזמן נסיעה." (פרו' הדיון מיום 28.3.23, בעמ' 2, ש' 10).

לטענת הסנגור כי מדובר במשאית שגבוהה בכשני מטרים מהניידת, משאית שמשקלה מעל 4 טון, השיבה השוטרת כי אינה יודעת את סוג המשאית או משקלה אך רשמה שמדובר ברכב משא תומך.

לטענת ב"כ המאשימה כי הגרסה שלו שעצר בצומת ובהמשך נעצר בצד אינה סותרת את גרסת השוטרת שראתה אותו בנסיעה וכשעצר ברמזור היתה לה היזדמנות לומר לו לעצור בהמשך, השיב הנאשם: "לפני הרמזור יש כמה משאיות, בנתיב ימני. עצרתי וזהו. אח"כ היא עצרה." (שם, בעמ' 6, ש' 5).

...

סיכומו של דבר, אני מבכרת את גרסתה של השוטרת אשר נמצאה עקבית, מבוססת ומהימנה על פני גרסתו של הנאשם.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר.

בהתאם, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.