נהיגה בחוסר זהירות לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה

לנאשמת מיוחסות העבירות הבאות: נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף בדרך, לפי תקנה 36 ג לתקנות התעבורה תשכ"א -1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961.

ביום 21.10.2020 הודיעו הצדדים, כי קיימת ביניהם הסכמה דיונית לפיה הנאשמת תודה בעובדות כתב האישום מלבד המילה "ברשלנות" (סעיף 4 בכתב האישום), כאשר המחלוקת תיצטמצם לשאלה –האם בנסיבות אלו נכון היה לייחס לה עבירה של נהיגה בקלות ראש, שמא כעמדת ההגנה, עבירה מופחתת של חוסר זהירות לפי סעיף 21 ג לתקנות התעבורה.

...

דיון ומסקנות: טרם אחל בדיון, ראיתי להעיר כי בהתאם לסיכום הדיוני שבין הצדדים, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה, האם בנסיבות המקרה דנן, ובהעדרה של מחלוקת עובדתית, יש לייחס לנאשמת את העבירה שבכתב האישום, שמא עבירה מופחתת של חוסר זהירות.

באשר לשאלה שבמחלוקת, ובהעדר מחלוקת עובדתית כאמור, סבורני, כי העבירה שיוחסה לנאשמת בכתב האישום, אכן משקפת את העובדות המפורטות בו, וזאת משום מידת הרשלנות שבמעשה, בלא קשר לתוצאות התאונה.

לאור כל האמור, אני מרשיע את הנאשמת בעבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

בהעדר מחלוקת ביחס לעבירות הנוספות שבכתב האישום, הרי שאני מרשיע את הנאשמת גם בהן.

המערערת כפרה באחריותה לתאונה, ולאחר שמיעת ראיות הורשעה בעבירות שיוחסו לה - נהיגה בקלות ראש ובחוסר זהירות, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א -1961 בצרוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה (להלן – פקודת התעבורה), והתנהגות הגורמת נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן –תקנות התעבורה).

...

הקביעות בהכרעת הדין בית המשפט קמא קבע כי "שוכנע" שרוכבת האופנוע "נכנסה למעגל התנועה מרחוב ז'בוטינסקי, שעה שהיה פנוי מרכבים ונסעה בו, משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשמת, ורק בהגיעה סמוך למפגש עם רחוב האלון, נכנסה הנאשמת למעגל התנועה אשר בתוכו ארעה התאונה". מסקנה זו התבססה בעיקרה, על עדויותיהן של רוכבת האופנוע ושל עדת ראיה לתאונה, הגב' שרה בן דוד, שנהגה ברכבה מרחוב ז'בוטינסקי מאחורי האופנוע.

טענת המערערת כי עצרה או האטה את רכבה לפני כניסתה לכיכר, על אף שהיתה מודעת לצורך לבחון אם מתקרבים כלי רכב, נדחתה על ידי בית המשפט, ובנסיבות אלה, הוכחה רשלנותה של המערערת כפי שקבע בית משפט קמא, ואין מקום להתערב בקביעה זו. סבור אני כי לא עלו מחדלי חקירה שהיה בהם כדי לפגוע בהגנת המערערת.

הערעור נדחה איפא, על שני חלקיו.

כתב האישום לפני בית משפט קמא הונח כתב אישום בו יוחסו למערערת עבירות של גרימת נזק לרכוש או אדם, לפי תקנה 21(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"ה -1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); נהיגה רשלנית, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן "פקודת התעבורה") ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; סטייה מנתיב, לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה; חבלה של ממש, לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

נוכח האמור קבע בית משפט קמא כי המערערת נהגה בחוסר זהירות וזאת בהתאם ל"כלל הדרך", ומבלי שבדקה כי הנתיב (השמאלי) פנוי בטרם הסיטה רכבה לעברו.

...

ובעניין חדאד נאמר – "נותר חשד כלפי המערער, ונותרו תמיהות לא מעטות באשר להתנהלותו, אך אין די באלה כדי לבסס מסקנה של אשמה מעבר לספק סביר. המקרה דנן הוא מקרה גבולי, אך מאחר שלא ניתן לשלול לדעתי, כמוסבר לעיל, את האפשרות שהמערער לא ביצע את המיוחס לו, נוכח קיומו של תרחיש חלופי סביר, הרי שגם אם התרחיש החלופי הוא בעל סבירות נמוכה, עדיין הוא מחייב את זיכויו של הנאשם, שכן לתרחיש חלופי זה יש עיגון בחומר הראיות, בניסיון החיים ובחוות דעת מומחים שהעידו, ואין מדובר בתרחיש תיאורטי ספקולטיבי בעלמא [...] לענין התרחיש החלופי ראוי להדגיש, כי לא רק שהחקירה לא בחנה מלכתחילה תרחישים אחרים ו"ננעלה" על התרחיש המפליל נגד המערער, אלא שגם כאשר הועלה תרחיש חלופי על ידי המערער הוא לא נבדק".

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל סבור אני כי נותר ספק סביר ממנו זכאית המערערת ליהנות.

יש אפוא לזכותה מחמת הספק וכך אני מורה.

יש לציין כי כתב האישום המקורי ייחס למערערת נהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, אשר הומר, בכתב האישום המתוקן לנהיגה בחוסר זהירות, עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות ובסעיף 4 לעובדות כתב האישום נמחקה המילה "ברשלנות" ותחתיה הוסף "חוסר זהירות". מיד עם תיקון כתב האישום, הודתה המערערת בעובדות כתב האישום המתוקן , והורשעה על פי הודאתה, בכל העבירות המיוחסת לה. בית משפט קמא, ביחס לתיקון סבר בגזר דינו שמדובר בתיקון משמעותי (עמ' 14, ש' 9-13 לגזה"ד), והביע את דעתו כי עבירת הרשלנות נמחקה ובמקומה יוחסה למערערת עבירה קלה יותר של נהיגה בחוסר זהירות.

...

אי לכך, אני סבור כי נסיבות העניין מצדיקות התערבות ערכאת הערעור וצמצום עונש הפסילה בפועל כאמור לעיל, זאת בהתחשב בהלכה נוספת לעניין הענישה האינדיווידואלית והדוגלת בגישה האומרת כי: "הענישה במקומותינו היא אינדיווידואלית ומותאמת לנסיבות ולנאשם הספציפי העומד לתת את הדין בפני ביהמ"ש" – ראו ע"פ 433/89 ג'ורג' אטיאס נ. מידת ישראל, פ"ד מ"ג (4) 170, 174).

על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ומעמיד את עונש הפסילה בפועל על 6 חודשים בלבד תחת עונש הפסילה שנקבע בידי בית משפט קמא.

על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ומעמיד את עונש הפסילה בפועל על 6 חודשים בלבד במקום 12 חודשים שהושתו על המערערת על ידי בית משפט קמא.

האישום כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); גרימת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; היתנהגות הגורמת נזק, עבירה לפי סעיף 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), בצרוף סעיף 38 לפקודת התעבורה; נהיגה במהירות שאינה סבירה, עבירה לפי סעיף 51 לתקנות התעבורה; סטייה מנתיב, עבירה לפי סעיף 40 לתקנות התעבורה.

במקרה דנן, כאשר הנאשם טוען לגורם זר מיתערב אשר היוה גורם להתרחשות התאונה שאינו קשור בו, מוטל על כתפיו הנטל לשכנע כי לא בשל חוסר זהירותו ואופן נהיגתו היתרחש הדבר, אלא בשל אותו גורם (ראו: ע"א 110/78 ספיאשוילי נ' מור, פ"ד לד(2) 589).

...

בנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בתיעוד הרפואי ושמעתי את עדותם של המעורבים בתאונה בפניי, אני קובע כי לא נגרמו למי מהמעורבים חבלות של ממש, ולכן מצאתי לזכות את הנאשם מעבירה זו. פגמים בחקירה האם יכולים לאיין את אחריות הנאשם טרם אסיים את הכרעת הדין אתייחס בקצרה לטענת ההגנה לליקויים בהתנהלות המאשימה בכך שבוחן תאונות דרכים לא הגיע לזירת התאונה וכן בכך שרכב הנאשם לא נלקח לבדיקה ולא בוצעו התאמת נזקים.

לאור האמור, אני קובע כי לא קיים חשש שמא הגנת הנאשם קופחה ולא מצאתי שמדובר במחדלים אשר גרמו קושי לנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד לחובתו ולא היה בכך כדי לקפח את הנאשם בהגנתו.

סוף דבר אני מרשיע את הנאשם בכלל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום למעט בגרימת חבלה של ממש ממנה אני מזכה את הנאשם.