נהיגה בחוסר זהירות בסעיף 62(2) לפקודת התעבורה

כתב האישום סעיפי האישום כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של נהיגה בקלות ראש בנגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה[נוסח חדש] תשכ"א – 1961(להלן: "הפקודה"), היתנהגות הגורמת נזק בנגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961(להלן:" התקנות"), סטייה מנתיב נסיעה(נסיבות מחמירות) בנגוד לסעיף 40 לתקנות, חבלה של ממש בנגוד לסעיף 38(3) לפקודת התעבורה תשכ"א – 1961 ונהיגה במהירות מופרזת בנגוד לתקנה 51 לתקנות התעבורה תשכ"א- 1961.

כפי שציין כב' הנשיא בדימוס מ' שמגר ברע"פ 1713/93 בוקובזה נ' מדינת ישראל, לא פורסם (מיום 7.6.93): "נהיגה כדין ובזהירות הראויה היא בצדו הימני של הכביש, ועצם המעבר המוכח לצד שמאל יוצר ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה. החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, כפי שארע כאן, נוצרת הוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות. בכל יוצאת התביעה חובת השלב הראשון של הבאת הראיות. מעתה עברה חובת ההוכחה לנאשם (החובה מס' 2 בדברי השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד' 504, 523).הנאשם מצדו יכול להמציא עדות מטעמו הסותרת את הראיה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה, בנגוד לכל כיוון ואופן המותרים." רמת ההוכחה הנדרשת מהנאשם כדי לערער חזקה זו, ככל חזקה עובדתית אחרת, היא הקמת ספק סביר - שמא אין להסיק מעצם סטיית הנאשם מנתיבו כי הוא נהג באופן בלתי זהיר אלא ישנו הסבר סביר אפשרי אחר לכך.

...

טענה זו נטענה בעלמא בדרך של הסקת מסקנה בסעיף 12 בסיכומי המאשימה.

לסיכום, אני קובעת כי הנאשמת סטתה ברשלנות לנתיב הנגדי ובכך גרמה לתאונה כתוצאה ממנו נחבלה היא בעצמה ומעורבים נוספים חבלות של ממש ונזק נגרם לכלי הרכב המעורבים .

בנסיבות אלה אני מרשיעה אותה בעבירות של נהיגה בקלות ראש, התנהגות הגורמת נזק, סטייה מנתיב(נסיבות מחמירות) וחבלה של ממש.

האישום כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); גרימת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; היתנהגות הגורמת נזק, עבירה לפי סעיף 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), בצרוף סעיף 38 לפקודת התעבורה; נהיגה במהירות שאינה סבירה, עבירה לפי סעיף 51 לתקנות התעבורה; סטייה מנתיב, עבירה לפי סעיף 40 לתקנות התעבורה.

במקרה דנן, כאשר הנאשם טוען לגורם זר מיתערב אשר היוה גורם להתרחשות התאונה שאינו קשור בו, מוטל על כתפיו הנטל לשכנע כי לא בשל חוסר זהירותו ואופן נהיגתו היתרחש הדבר, אלא בשל אותו גורם (ראו: ע"א 110/78 ספיאשוילי נ' מור, פ"ד לד(2) 589).

...

בנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בתיעוד הרפואי ושמעתי את עדותם של המעורבים בתאונה בפניי, אני קובע כי לא נגרמו למי מהמעורבים חבלות של ממש, ולכן מצאתי לזכות את הנאשם מעבירה זו. פגמים בחקירה האם יכולים לאיין את אחריות הנאשם טרם אסיים את הכרעת הדין אתייחס בקצרה לטענת ההגנה לליקויים בהתנהלות המאשימה בכך שבוחן תאונות דרכים לא הגיע לזירת התאונה וכן בכך שרכב הנאשם לא נלקח לבדיקה ולא בוצעו התאמת נזקים.

לאור האמור, אני קובע כי לא קיים חשש שמא הגנת הנאשם קופחה ולא מצאתי שמדובר במחדלים אשר גרמו קושי לנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד לחובתו ולא היה בכך כדי לקפח את הנאשם בהגנתו.

סוף דבר אני מרשיע את הנאשם בכלל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום למעט בגרימת חבלה של ממש ממנה אני מזכה את הנאשם.

לנאשמת מיוחסות העבירות הבאות: נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף בדרך, לפי תקנה 36 ג לתקנות התעבורה תשכ"א -1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961.

ביום 21.10.2020 הודיעו הצדדים, כי קיימת ביניהם הסכמה דיונית לפיה הנאשמת תודה בעובדות כתב האישום מלבד המילה "ברשלנות" (סעיף 4 בכתב האישום), כאשר המחלוקת תיצטמצם לשאלה –האם בנסיבות אלו נכון היה לייחס לה עבירה של נהיגה בקלות ראש, שמא כעמדת ההגנה, עבירה מופחתת של חוסר זהירות לפי סעיף 21 ג לתקנות התעבורה.

...

דיון ומסקנות: טרם אחל בדיון, ראיתי להעיר כי בהתאם לסיכום הדיוני שבין הצדדים, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה, האם בנסיבות המקרה דנן, ובהעדרה של מחלוקת עובדתית, יש לייחס לנאשמת את העבירה שבכתב האישום, שמא עבירה מופחתת של חוסר זהירות.

באשר לשאלה שבמחלוקת, ובהעדר מחלוקת עובדתית כאמור, סבורני, כי העבירה שיוחסה לנאשמת בכתב האישום, אכן משקפת את העובדות המפורטות בו, וזאת משום מידת הרשלנות שבמעשה, בלא קשר לתוצאות התאונה.

לאור כל האמור, אני מרשיע את הנאשמת בעבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

בהעדר מחלוקת ביחס לעבירות הנוספות שבכתב האישום, הרי שאני מרשיע את הנאשמת גם בהן.

המערערת כפרה באחריותה לתאונה, ולאחר שמיעת ראיות הורשעה בעבירות שיוחסו לה - נהיגה בקלות ראש ובחוסר זהירות, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א -1961 בצרוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה (להלן – פקודת התעבורה), והתנהגות הגורמת נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן –תקנות התעבורה).

...

הקביעות בהכרעת הדין בית המשפט קמא קבע כי "שוכנע" שרוכבת האופנוע "נכנסה למעגל התנועה מרחוב ז'בוטינסקי, שעה שהיה פנוי מרכבים ונסעה בו, משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשמת, ורק בהגיעה סמוך למפגש עם רחוב האלון, נכנסה הנאשמת למעגל התנועה אשר בתוכו ארעה התאונה". מסקנה זו התבססה בעיקרה, על עדויותיהן של רוכבת האופנוע ושל עדת ראיה לתאונה, הגב' שרה בן דוד, שנהגה ברכבה מרחוב ז'בוטינסקי מאחורי האופנוע.

טענת המערערת כי עצרה או האטה את רכבה לפני כניסתה לכיכר, על אף שהיתה מודעת לצורך לבחון אם מתקרבים כלי רכב, נדחתה על ידי בית המשפט, ובנסיבות אלה, הוכחה רשלנותה של המערערת כפי שקבע בית משפט קמא, ואין מקום להתערב בקביעה זו. סבור אני כי לא עלו מחדלי חקירה שהיה בהם כדי לפגוע בהגנת המערערת.

הערעור נדחה איפא, על שני חלקיו.

הפסילה הוטלה ביום 16.3.23 בגין חשד לעבירות של "אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים מעבר חציה בביטחה", בנגוד להוראות תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן :"תקנות התעבורה") ו"נהיגה בקלות ראש" בנגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] הארוע נשוא החשד הינו תאונת דרכים שאירעה ביום 11.3.23 בשעה 7.45 לערך, ברחוב דרך שלמה 75 תל אביב, במסגרתה פגע המבקש בהולכת רגל שחצתה במעבר חציה.

דיון סעיף 47 לפקודת התעבורה, מקנה לקצין מישטרה את הסמכות לפסול מנהלית רישיונו של נהג וסעיף 47(ה)(2)  קובע בנוגע לסמכות הקצין כי: "בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה ניחבל אדם או ניזוק רכוש – רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 60 ימים." הסעיף הרלוואנטי לצורך דיון בבקשה שבפני הינו סעיף 48 לפקודת התעבורה.

בין השנים 2017-2019 עבר המשיב שלוש עבירות של נהיגה בחוסר זהירות בנגוד להוראות תקנה 21(א) לתקנות התעבורה.

...

סבורני כי נימוקו של קצין המשטרה מתייחס בעיקר לעברו של המשיב תוך ציון שקיימת מסוכנות ללא הסבר למסוכנות זו. אפשר שהמסוכנות גלומה באמירה "ישנו יסל להכנת כתב אישום" אך כאמור הדבר מוסק מהכתוב ואינו נאמר מפורשות.

לאור כל האמור לעיל, הרי שאין בידי לקבל את הבקשה לקיצור תקופת הפסילה המנהלית שהוטלה על המשיב וזו תעמוד על כנה באמור בהחלטת קצין המשטרה.