מצאתי לקבוע כי נהג המשאית אשם בתאונה, אך מצאתי גם לקבוע שלנהג הפרטית יש אשם עצמי תורם משמעותי לקרות התאונה (עפ"י סעיף 68 לפקודת הנזיקין) בשיעור של % 40, כך שבסופו של יום תהיה התובעת זכאית לפצוי חלקי בשיעור של % 60 בלבד מהנזק הנתבע.
גם המחלוקת בשאלת קיומו של המכוון, שעלתה במהלך הדיון, נראית כלא קיימת למעשה, מאחר שגם נהג הפרטית הודה ואישר, למעשה, בעדותו שהיה מכוון ולמצער שסביר מאוד שהיה מכוון (קיומו של המכוון התיישב עם הנחתו של נהג הפרטית לפיה כוונתו של נהג המשאית הייתה לנסוע לאחור בלבד ולא לנסות להכנס בחזרה לתוך רחוב וילסון).
...
סבורני כי בנסיבות המיוחדות הללו, היה על נהג הפרטית, לכל הפחות, להודיע ולסמן באופן ברור ומקובל (למשל בצפירה) על תחילת נסיעתו לצד המשאית, כאשר מעצם העובדה שהיה מכוון מחוץ למשאית נוצרה לנהג הפרטית הזדמנות נוחה לשאול את המכוון לאן פניה של המשאית ולמצער להודיע לו כי הפרטית מתחילה לנסוע ולפנות, במקום להיתפס להנחה שגויה ביחס לכך.
בהקשר זה שוכנעתי, כאמור, כי המכוון, מצדו, לא אמר ולא סימן לנהג הפרטית כי המשאית עומדת לנסוע שוב קדימה בפנייה לרחוב וילסון, אלא המכוון התרכז רק בהכוונת נסיעת המשאית לאחור.
סיכום
התביעה מתקבלת באופן חלקי.
