נהג אוטובוס שבלם והנוסעת הוטחה ממקומה

נסיבות התאונה נקבע כי עובר לתאונה, נסע המשיב מאזור החניה בטור ב', לאחור, במהירות "נמוכה" תוך שהאוטובוס משמיע ציפצוף התרעה מקוטע, ואורות פנסי ההילוך האחורי דולקים מאחור; המשיב מסר בעדותו ובשחזור בו הישתתף, כי רגלו הייתה מונחת על דוושת הבלם, והוא בלם לפחות פעמיים את הרכב, בעת היציאה מהחניה, כדי לאפשר מעבר של אוטובוסים שנסעו בכביש הגישה.

כמסתבר, המנוח, נהג ותיק בעצמו, שוחח אותה עת עם הסדרן, דימה אפטרקרב שמו, (הודעתו, ת/12), בקשר להסעת אוטובוס מסוים, והסדרן ציין בת/12 כי המנוח התקשה בשמיעה, "מפאת גילו ולכן הוא כל הזמן היה צועק". לוי ממשיך ומתאר, כי בעוד המנוח מדבר בטלפון, זז המנוח ממקומו לעבר "משבצת" חניה ריקה, הצמודה לאוטובוס שלפניו עמד קודם לכן.

לוי מסר כי בשלב זה, המנוח – שאין חולק כי לא היה ער כלל לאוטובוס המתקרב לעברו, שהיה נהוג על ידי המשיב - עמד כפוף, ושוחח בטלפון, כשגבו מופנה לכיוון ממנו הגיע האוטובוס; לוי שלא התבונן קדימה, הבחין באוטובוס המתקרב רק כאשר הגיע למרחק של כשני מ' מהמנוח, ולא היה ביכולתו להזהירו; המנוח הוטח קדימה עקב פגיעת האוטובוס, וגלגלי האוטובוס שהמשיך בנסיעה, עלו על גופו.

.עובדי המקום, מכירים את תנועת האוטובוסים במקום, מודעים לכניסתם וליציאתם מחניות במקום וסביר לצפות כי ישמרו על עירניות בסיסית במקום מסוג זה", הרי שקיימת עדיין "סבירות נמוכה", "להמצאות עובד (אדם מבוגר) שלא ישים ליבו לרכב הנע באיטיות לאחור, ומשמיע קולות ציפצוף מקוטע בזמן נסיעתו לאחור... חובה על נהג מן הישוב בנעלי הנאשם לצפות המצאות של עובד או נהג אחר בשטח המיגרש שעה שהוא נוהג לאחור, ולכן מתקיימת חובת זהירות קונקרטית בפרשה זו" (ע' 9).

...

לטעמי, גם אם ייתכנו נסיבות יחודיות בהן לא יהא צורך במכוון בעת נסיעה לאחור של רכב כבד, הרי שבמקרה שבפנינו, סבור אני, כי המוצא היחיד שעמד בפני המשיב, בנסיבות אלה, היה עשיית שימוש במכוון מהקרקע, וזאת לצורך מניעת אסון מסוג זה שאירע.

נוכח הנסיבות שנוצרו, סבור אני כי היה זה הכרחי כי המשיב יעשה שימוש במכוון, כדי לקדם פני רעה צפויה, ומשלא עשה כן הרי שהתרשל בדרך נהיגתו, ובכך גרם למותו של המנוח.

יעל רז-לוי, שופטת נוכח האמור, הערעור מתקבל, והמערער מורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א- 1961 ונסיעה אחורנית לפי תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, בנוסף לעבירה לפי תקנה 364ד(ב)(2) לתקנות התעבורה, בה הורשע בבית המשפט קמא.

הבוחן המשטרתי ציין כי ברור שהנאשם איבד שליטה לפני הפגיעה הראשונה במעקה הבטיחות בצד ימין אולם הוא לא יכול לקבוע מתי ובאיזה מרחק זה אירע "...לפני שהתנגש במעקה בטיחות שזו היתנגשות ראשונה נהג האוטובוס לא השתלט על רכבו ולא הצליח לשמור על נתיב נסיעתו ולבלום" (עמ' 24, ש' 12 -13).

יתירה מזאת, הנאשם אף בחר להגיש את המסמכים שערך רפ"ק משה כהן מבלי לנצל את ההזדמנות לחקור אותו חקירה נגדית ובאותה היזדמנות גם להטיח בפניו שאלות בדבר אופן החקירה.

אמנם מומחה ההגנה טען כי המזדה לא הוזזה ממקומה אולם, הוא העיד ברוב הגינותו כי הוא לא יכול לשלול שהמאזדה אכן נדחפה לאחור ואף הסביר מדוע אפשרות זו יתכן ונכונה.

...

גם אם היה מוכח כי אחר נהג במאזדה לא היה בכך בכדי לשנות מהמסקנה כי המאזדה לא היוותה את הגורם לסטיית האוטובוס, זאת בשים לב למארג הראיות והעדויות שהוצגו בפניי ואשר מצביעות מעל לספק סביר על כך שהנאשם שסטה ממסלול נסיעתו עקב מהירות נסיעתו הבלתי סבירה לתנאי הכביש.

סוף דבר לסיכומו של דבר, לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מהעדים והמומחים שלפני ומחומר הראיות, ולאחר שהקשבתי קשב רב לסניגורית המלומדת שעשתה ככל שלאל ידה בנסיבות העניין, החלטתי להרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

לסיום מבקש אני להודות לבאי כח הצדדים, עו"ד לאה גולדמן ב"כ הנאשם ועו"ד נתי בן חמו- מפרקליטות מחוז ירושלים, על המקצועיות הרבה שבה ניהלו את דיוני ההוכחות, וכן למומחים המקצועיים שהאירו את עיני בחוות דעתם המקצועיות אף כי בסופו של דבר נתקבלו ממצאי חוות דעת אחת שהשתלבה עם מארג הראיות ויתר הממצאים.

אמינה בעיניי גירסתה של התובעת 2, אשר העידה במעמד הדיון כי נסעה באיטיות בנתיב נסיעתה בשעה שהנתבע 4 סטה במכונית בה נהג לנתיב הנסיעה שלה, ופגע באמצעות הנגרר שגררה – ברכב התובעים [ש' 17-22 ב-עמ' 3 ו-ש' 1-2 בעמ' 4 לפרו'].

מן התמונות של רכב התובעים, אשר צורפו לכתב ההגנה, נראה כי המכה ברכב התרחשה בעת שניסה נהג הרכב הגורר להתיישר - בנתיב השמאלי אליו הגיע בזוית כשסטה אליו מהנתיב הימני, ובשל כך, שפשף הנגרר – מהצד - את הפינה הקדמית בכנף הימנית קדמית של רכב התובעים, ויצר על הפגוש הקידמי, מהצד, לחץ - עד שהוא נתלש ממקומו.

דא עקא, משמדובר בנהג שבמקרה דנן נוהג ברכב ארוך וכבד מן הרגיל, אולם, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להעניק לו שני כובעים כמי שנוהג בנפרד בכ"א מחלקי הרכב, שכן תהא זו הפרדה מלאכותית, אלא ההיפך הוא הנכון, מקום שנוהג הנהג בכלי רכב ארוך המורכב מגורר אקטיבי ונגרר פאסיבי, שאינו בבחינת רכב מנועי, הרי שהוא נוהג בגורר אליו מחובר נגרר, נהיגה המצריכה רשיון נהיגה המצביע על כישוריו לנהוג בכלי רכב זה, והיה והתרשל – על מבטחיו לשאת בתוצאות רשלנות זו.ו וכפי שאמרתי והדגמתי בהחלטתי הקודמת, מקרה בו הפוגע הנו אוטובוס ארוך המורכב משני חלקים וחלקו האחורי הזיק, האם תהא המבטחת פטורה מקום לא בוטח באופן עצמאי החלק האחורי בנפרד, התשובה לכך היא שלילית, שכן המבחן הוא אשמו של הנהג.

הנגרר (כהגדרתו) נגרר על ידי הרכב, אשר היה נהוג כאמור, והוא הוטח לעבר הרכב הנפגע באמצעות ועל ידי הרכב, דהיינו על ידי נהג הרכב, הנתבע 1, המבוטח, באמצעות מעבידתו נתבעת 2, על ידי נתבעת 3.

...

לאור כל האמור לעיל עולה כי: דין התביעה כנגד הנתבעות 2 ו-3 להידחות; דין התביעה נגד בעל הרכב, הנתבע 1, הוא צד השלישי 1 - להידחות (הנתבע 4 נהג באישורו של בעל הרכב והוא המזיק); וכנגד הנתבע 4 והצד השלישי 2 (מבטחת הרכב הגורר), דין התביעה להתקבל, כך שיפצו את התובע 1, בסכום כולל של 6,450 ₪.

סוף דבר התביעה נגד הנתבע 4 והצד השלישי 2 – מתקבלת, כך שהם ישלמו, ביחד ולחוד, ישירות לתובע 1 -סך כולל של 6,450 ₪.

התביעה נגד הנתבעים 1, 2 ו-3 - נדחית.

לטענת התובעת, נהג האוטובוס בלם את האוטובוס והיא הוטחה ממקומה.

יש לזכור כי בסופו של יום, מדובר בארוע פעוט, בו הוטחה התובעת בעת בלימה מפתיעה של אוטובוס במהלך נסיעתו.

...

* עת נשאלה התובעת באשר להמתנה מספר שנים, ממועד התאונה ועד להגשת התביעה הראשונה - הסבירה כי אז הייתה ילדה בחופשה מבית ספר ולא עניינו אותה לא רופאים ולא בית משפט, אך כאשר ראתה - "שזה כאבים שלא מפסיקים, אמרו לי אין מה לעשות את תהיי עם הכאבים כל החיים, אחרי כמה שנים ראיתי שהכאבים לא מפסיקים, החלטתי לנסות לעשות עוד משהו" (ר' עמ' 2 ש' 19-16).

בסעיף 2 לכתב התביעה טוען התובע כי היה "במועד הרלוואנטי לתביעה זו רוכב אופניים אשר נפגע מרכב אשר עצר בפתאומיות לפניו"; והוא מיפרט בסעיף 4 לכתב התביעה: "ביום 27.11.2015 נפגע התובע בתאונת דרכים עם רכב צד ג' אשר נסע לפניו ברחוב [נ] ב[שם העיר], בלם בפתאומיות, וגרם לתובע לאבד שליטה על האופניים, ליפול ולאבד את הכרתו". אקדים ואומר, כי אינני מקבל את טענת הנתבעת כי קיימת סתירה של גרסאות בין הנטען בסעיפים שצוטטו לעיל.

בהודעה זו תחת תת-הכותרת 'תאור התאונה' נרשם כי התאונה אירעה ביום 27.11.2015 בשעה 11:20, ובגוף ההודעה: "נסעתי עם האופניים חשמליים ברחוב [א] ופניתי לרחוב [נ] אוטובוס הסתיר ורכב היה לפני ועצר פיתאום וניסיתי לברוח מהרכב אז עליתי על המדרכה והיה חול על הכביש והחלקתי ואז הנהג של הרכב יצא רצה להזמין לי אמבולנס לא רציתי וברחתי הבית ואז אחי לקח אותי לטרם [שם בית החולים] ועשו לי גבס זמני ואמרו לי ללכת ביום ראשון לחדר מיון ב[שם בית החולים] וניתחו אותי ביום שני ושמו לי ברגים ואחכ' המשכתי טיפולים בפיזיותרפיה" (ההדגשה בקוו - הוספה).

כאן ביקשו מטעם הנתבעת לערער את התובע מכיוון אחר, כאשר בעקבות עדותו לפיה "יכול להיות שהוא", האח, מסר את המידע לרופא "טרם", כאמור, פנו אל התובע בשאלת "מבררת": "או-קיי, אז בוא נמשיך. אתה זוכר שאח שלך הוא זה שמסר המידע ולא אתה?", והתובע משיב: "לא". ואז הטיחו בתובע מטעם הנתבעת את השאלה: "אז למה אתה מנחש שזה אח שלך?", והתובע השיב שאין מדובר בניחוש, אלא בהנחה סבירה: "אני לא מנחש. אני אומר שסביר להניח שהוא מסר, כי זה מידע לא מלא" [עמ' 11 לפרו'].

...

בסעיף 2 לכתב התביעה טוען התובע כי היה "במועד הרלוונטי לתביעה זו רוכב אופניים אשר נפגע מרכב אשר עצר בפתאומיות לפניו"; והוא מפרט בסעיף 4 לכתב התביעה: "ביום 27.11.2015 נפגע התובע בתאונת דרכים עם רכב צד ג' אשר נסע לפניו ברחוב [נ] ב[שם העיר], בלם בפתאומיות, וגרם לתובע לאבד שליטה על האופניים, ליפול ולאבד את הכרתו". אקדים ואומר, כי אינני מקבל את טענת הנתבעת כי קיימת סתירה של גרסאות בין הנטען בסעיפים שצוטטו לעיל.

התובע טוען כי בגין הפגיעה במרפק ידו הימנית נגרם לו כאב וסבל וכי נפגע תפקודו; זאת לאחר שהמומחה הרפואי מטעם בית המשפט מצא לייחס לה גרימת נכות רפואית אורתופדית צמיתה בשיעור 2.5% (ועוד 1% בגין הצלקת הניתוחית), והיזקקות "לעזרה וסיעוד חלקיים במשך כ - 6-8 שבועות לאחר התאונה". אקדים ואציין כי בסופו של יום, על פי מכלול הראיות והעדויות שלפניי, מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח את הנסיבות של התאונה כפי שהן עולות מהנטען בכתב התביעה, כי מדובר ב'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק, וכי פעל 'בשקידה סבירה' לאיתור נהג הרכב.

המומחה הרפואי מטעם בית המשפט מצא כי התובע נזקק "לעזרה וסיעוד חלקיים במשך כ - 6-8 שבועות לאחר התאונה". התובע בתצהירו הצהיר בין היתר: "... הפגיעות האלו משפיעות על תפקודי בבית ובקרב משפחתי. אני מתקשה בביצוע עבודות משק הבית, עריכת קניות, שטיפת כלים, כביסות וכו'... לאחר התאונה הייתי מאושפז לצורך ניתוח, ולאחר מכן הייתי מרותק למיטה במשך מס' שבועות. בכל אותו זמן הייתי צריך עזרה מרובה בכל התפקודים – לבוש, רחצה, עבודות משק הבית, הכנת אוכל והגשתו, אפילו לקחת בעצמי כוס מים היה אתגר. לצורך הטיפול בי נאלצו הורי להפסיד יומי עבודה רבים" [סעיפים 17, 20 ו-21 לתצהירו].

סך הפיצויים כעולה מהמפורט בפסק דין זה, מצאתי לקבל את התביעה, כשהסכום לפיצוי לתובע הוא סך כולל של 60,000 ₪, כפי שעולה מסיכומם של הפיצויים בראשי הנזק, כדלקמן: אובדן כושר השתכרות לעתיד - 35,000 ₪ עזרת הזולת (לעבר ולעתיד) – 12,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד) – 3,000 ₪ כאב וסבל – 10,000 ₪ סה"כ: 60,000 ₪ סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סכום של 60,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע החזר שכר טרחת עורך דין בסך 9,126 ₪, וכן - החזר האגרה ששילמה התובעת בנדון, בליווית ריבית והצמדה ממועד תשלום האגרה.