נדחתה תביעה על נזקים עקב ייעוץ משפטי רשלני

להלן תנתן החלטתי בבקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף בטענה כי במסגרת הליך קודם אשר היתנהל בין הצדדים, התובע לא ביקש, ומן הסתם לא ניתן לו, היתר לפיצול סעדים.

בנסיבות העניין, אביו של התובע הגיש תלונה למשטרת ישראל בגין היתחזות ושימוש בפרטיו של התובע וכן הוא פנה לקבלת ייעוץ משפטי, אשר בעקבותיו נודע לו כי מאין דהוא היתחזה לתובע, זייף את חתימתו, ביצע בשמו עיסקאות מעיסקאות שונות מול צדדי ג' וכן פתח על שמו אצל הנתבע חשבון בנק בו בוצעו מספר עיסקאות ונמשכו מספר שיקים (להלן: "החשבון").

במסגרת תביעה דנן התובע מבקש לחייב את הנתבע בתשלום נזקיו הנטענים בעקבות פתיחת החשבון ויצירת ההתחייבויות במסגרתו בסך של 200,000 ₪.

התביעה הוגשה בעילת הרשלנות בהתאם לפקודת הנזיקין, הוצאת לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וכן פגיעה בפרטיות בנגוד לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

...

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

הנתבע ישלם לתובע, באמצעות בא כוחו, הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ש''ח (כולל מע''מ) וזאת תוך 30 יום ממועד סיום מצב החירום שהוכרז במדינה, שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בד בבד עם מתן החלטתי זו תינתן החלטתי בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים.

התובע טוען לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מייעוץ וכיסוי בטוחי רשלני ומטעה מצד מי מטעם הנתבעים, וזאת בקשר עם שתי פוליסות ביטוח שרכש מהנתבעת.

בגין פרשה זו עותר התובע לחיוב הנתבעת בסכומים כדלקמן: סך 3,500 ₪ בגין 7 ביקורים בלישכת ההוצל"פ; סך 1,170 ₪ בגין ייעוץ משפטי בהליך; סך 4,000 ₪, המשקפים 100 שעות עבודה, בגין הכנת והגשת מסמכים ללישכת הוצל"פ והגשת ערר; סך 825 ₪ בגין שלושה חודשי פרמיה ששולמו; סך 3,000 ₪ בגין כספים שעוקלו; סך 4,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

רוצה לומר, תביעה לסכום קצוב אינה אלא פסק דין מותנה, אשר בהיעדר היתנגדות, הופך חלוט וניתן לבצעו ולגבות את החיוב מכוחו באמצעות נקיטת הליכי הוצל"פ. מכוח זאת אף נפסק, כי החלטה הדוחה היתנגדות לבצוע תביעה על סכום קצוב, כמוה כפסק דין, שכן אין נידרש פסק דין לצורך ביצועה של תביעה על סכום קצוב.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, על צרופותיהם, ושמעתי הצדדים בדיון, אני מוצאת כי דין התביעה להידחות.

משכך, דין התביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת בכל הנוגע לפוליסת ביטוח החיים, להידחות על הסף.

סוף דבר התביעה נדחית.

ביום 25.4.2013 ערך התובע היתייעצות עם מומחים מבית החולים הדסה ובעקבות היתייעצות זו בוצע הליך רפואי נוסף בלחי האמורה ונקבע שיידרשו עוד מספר הליכים רפואיים חוזרים להקטנת הנגע ומניעת נזקים עתידיים (סעיפים 23-24 בכתב התביעה).

לטענת התובע רק בשלהי שנת 2016 נרמז לו שסביר שהייתה רשלנות מצדו של הנתבע 1 בכל הנוגע לאבחנה הראשונית ולאופן הטיפול בנגע - ואז פנה לבא-כוחו לצורך היתייעצות משפטית.

טענתו הנוספת של התובע ש"הקף הנזק התגלה רק בשנת 2016" אינה תואמת את הודאתו בדבר מועד גילוי ה AVM לו הוא מייחס חשיבות ובודאי אינה תואמת את פרטי ההתייעצויות שפירט בתביעתו ואת מועד הניתוח שהותיר את השיתוק בלחיו באפריל 2014, וכאשר אף לגירסתו כל שארע בשנת 2016 הוא 'שמיעת רמזים' אודות רשלנות הנתבע ולא כל עובדה או התפתחות עניינית אחרת.

על תובע כזה חלה החובה לידרוש ולחקור ולנסות לגלות במהלך תקופת ההתיישנות את הראיות החסרות לו. אם פנה התובע לנתבע הפוטנציאלי והלה דחה את בקשתו, אזי שומא עליו להגיש תביעה ולדרוש מבעל דינו שכנגד את הראיות החסרות במסגרת הליכי גילוי מסמכים.

כמפורט בפסק דין זה, כבר בשנת 2013 עמד התובע על נזק ממשי שלטענתו נגרם לו ואף התייעץ עם מומחים רבים אחרים אודות מצבו לאחר הניתוח, כאשר בהתייעצויות אלו עלה קשר נטען בין הניתוח שעבר בחודש ינואר 2012 ובין מצבו באותה עת. על פי כתב התביעה, בהתייעצויות אלו נדונה בין היתר במפורש כריתת שרירים שעבר התובע לטענתו בניתוח הראשון והשפעתה על מצבו ועל אפשרות הטיפול בו בשנת 2013 וראשית 2014.

...

בנסיבות אלו, וכאשר ממילא חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד הגילוי של כל הדרוש להגשת תביעה – נדחית התביעה מחמת התיישנותה.

סוף דבר ענייננו בתביעה בטענה לרשלנות רפואית בהתנהלות הנתבע בנוגע לניתוח שערך לתובע בחודש ינואר 2012, כמעט 10 שנים לפני הגשת התביעה.

במצב דברים זה חלפו למעלה משבע שנים הן ממועד גילוי הנזק והן מהמועד בו תובע סביר היה עומד על אפשרות קשר סיבתי בין הניתוח הראשון למצבו באותה עת. לפיכך תביעת התובע התיישנה והיא נדחית.

בתשובתם נטען כי טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה; כי הוכרו כנפגעי פעולות איבה לאחר שהמדינה עיכבה במשך תקופה ארוכה את ההכרעה בתביעתם, באופן העולה כדי חוסר תום לב מצידה; כי ננקט דין שונה במקרים אחרים, בהם המדינה השהתה את התביעה הנזיקית עד לסיום ההליך הפלילי; כי הארוע לא קרה ב"איזור" ולא על ידי "צבא הגנה לישראל", כנדרש בחוק; וכי למעשה החוק לא חל מאחר שהנזק לא נגרם כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צה"ל אלא במעשים ובעיקר במחדלים על ידי המדינה בכללותה על רשויותיה וזרועותיה לאורך השנים.

בנוסף, נטען כי הפרקליטות סירבה להעביר למערערים את חומרי החקירה בהליך הפלילי לשם הגשת תביעה נזיקית; כי לתושבי השטחים העדר נגישות לקבלת ייעוץ משפטי או לברר את נסיבות תביעתם; כי שניים מהמערערים עודם קטינים; וכי החוק מגביל באופן בלתי חוקתי את זכויותיהם.

בערעורם, חוזרים המערערים על הטיעונים שהעלו בתשובתם לבקשת המדינה לדחות את התביעה על הסף, כמפורט לעיל.

בכתב התביעה נטען כי אין למערערים ידיעה על אודות הנסיבות שגרמו לארוע ולכן בהתאם להוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חל במקרה דנן הכלל של "הדבר מדבר בעדו" והנטל על המדינה להוכיח כי לא התרשלה.

...

דין הטענה להידחות.

הטענה כי ההסדר החוקי שבתיקון מספר 4 מגביל את זכויות המערערים דינה להידחות אף היא, שעה שבית משפט זה כבר קבע כי "תיקון זה הוא מידתי, ואינו מעורר קושי חוקתי" (בג"ץ 8276/05 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון, פסקה 35 לחוות דעתו של השופט ברק (12.12.2006)).

סוף דבר, שהערעור נדחה.

בהחלטת בית המשפט מיום 2.4.2014 בהליך הקודם (להלן: ההחלטה מההליך הקודם), התקבלה בקשת הנתבע לעיכוב ההליכים בתביעה נגדו ונקבע "הבקשה נובעת מהטענה שקבלתה של התביעה הראשונה (התביעה נגד דיירי הבניין – ע' ר') עשויה לשמוט את השטיח מתחת לבסיס התביעה השנייה, שהרי עסקינן בטענות סותרות עת בתביעה הראשונה עותרים התובעים למתן תוקף לתוספת הראשונה, ובתביעה השנייה עותרים הם לפצוי בגין נזק שניגרם להם מחמת תוקפה של התוספת השנייה. תוצאת התביעה השנייה תלויה אפוא בתוצאתה של התביעה הראשונה, ואם זו תיתקבל תצומצם התביעה השנייה עד בלי הכר" (סעיף 7 להחלטה).

למרות האמור לעיל, בחרו התובעים לוותר על זכויות הבנייה, לאפשר לבעלי הדירות האחרות להמשיך ולהחזיק בנכס, אשר לשיטת התובעים שייך להם, ולתבוע את הנתבע "על אותה "מתנה" שהגישו לבעלי הדירות האחרים על מגש של כסף, תוך שהם קוראים לה לצורכי התביעה הפסד/נזק" (סעיף 15 לבקשה לסילוק התביעה על הסף).

המחלוקת המשפטית מתעוררת על רקע העובדה, שקודם להגשת התביעה נגד הנתבע הגישו התובעים, בעצתו, את התביעה נגד דיירי הבניין.

עוד נקבע בפסיקה כי הדיון בבקשה לדחייה על הסף של תובענה מחמת היתיישנות אמור להיות בעקרו דיון משפטי גרידא, וזו אינה המסגרת לערוך חקירה ודרישה בעובדות וכך נפסק: "מכאן נובע, שכאשר על פני הדברים מתגלית מחלוקת (או מחלוקות) בין הצדדים בעניינים עובדתיים הקשורים בשאלת העילה, או בסוגיית ההתיישנות-אין מקום לדחיית התובענה על הסף" [ראו רע"א 7948/16 עיזבון המנוח בנימין שמואלי ז"ל נ' משולם (13.11.2016) פסקה 4], לעניין זה ראו גם ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, סד(2) 82 (2010).

עם הרחבת משמעות המונח דחייה גם לתביעה שנמחקה, נקבע בפסיקה כי עת מחיקת התביעה הייתה ביוזמת התובע או בעקבות מחדליו והתרשלותו, אין להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות באופן אוטומאטי וכל מקרה ייבחן לגופו ועל פי נסיבותיו.

...

בכך יימצא בית המשפט הדן בהליך השני פוגע בציפייתו הסבירה של התובע כי יוכל להגיש מחדש את תביעתו שנמחקה, לאחר ששילם לנתבע הוצאות בגין מחדלי ההליך הראשון והטרחתו הכפולה של הנתבע.

מחיקת תביעת המנוחות לעניין זה אני מקבלת את טענות הנתבע.

סוף דבר אני מורה על מחיקת התובעות 1 ו-4 מכתב התביעה.