נדחתה בקשת אישה לאסור על בעלה להימצא בדירת המגורים

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1305146/3 בבית הדין הרבני האיזורי פתח תקווה לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם מייזלס – אב"ד, הרב בנימין לסרי, הרב נחמיה נשר המבקש: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד דני שרמן) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אביבה זילבר ועו"ד אברהם קורחוב) הנידון: דחיית בקשת הבעל למתן צו למדור ספציפי בטענת שלום בית החלטה

עקב כך, תבע הבעל לכונן שלום בית ובמסגרת תביעתו ביקש מתן סעד בדמות צו לאיסור דיספוזיציה, כאשר לטענתו ככל והדירה תמכר, לא יהיה ניתן עוד לכונן שלום בית בין הצדדים בהעדר דירת מגורים משותפת.

מכאן נובעת כאמור ההגבלה על הבעל להעתיק את מגורי האישה מדירה יפה לדירה יפה פחות, ובאותה מידה יש לומר כי הבעל אינו יכול להעביר את האישה מדירה שהיא בבעלות שניהם, לדירה בשכירות אפילו יפה יותר וגם אם היא מצויה באותה סביבת מגורים, מפני שכל אדם מעדיף דירה משלו גם אם היא יפה פחות מאשר דירה שכורה השייכת לבעלים אחרים אשר דייריה תלויים במידה כזו או אחרת בחסדיו של המשכיר.

...

עמדת הבעל לאורך ההליך (למעט שלב מסויים במהלכו) היתה כי הוא מעוניין בשלו"ב. בפס"ד מנומק שנחתם ביום 05.08.2018 קבע בית הדין כי על הבעל לגרש את אישתו מיידית וכי שאר העניינים ידונו לאחר מתן הגט.

ביה"ד פתח תיק לסידור גט ואף נקבע מיד מועד לסידור הגט, אלא שכשלושה ימים לאחר מתן פסה"ד, ביום 08.08.2018 התקבלה בקשה מטעם ב"כ האישה בה הוא מבקש בשם מרשתו לדחות את סידור הגט עד לאחר בירור עינייני הרכוש והכתובה.

ונראה שהגדרה זו ש"כלה זמן השותפות" אינה תלויה בגירושין בפועל ובאיסור של בני הזוג לחיות יחד, וגם במקרה כמו ני"ד בו ניתן פס"ד לגירושין והעיכוב בסידור הגט הנו טכני בלבד על מנת לסיים את ההליכים הרכושיים, (כאמור לעיל, הבעל טען בסיכומיו כי לעת הזאת האישה היא זו שמעכבת את הגט ולא הוא, ולמדנו מכאן שהוא זנח את בקשתו לשלו"ב וקיבל על עצמו את פסק הדין, ונימצא שגם הוא מוכן לגרש, והעיכוב א"כ משני הצדדים הוא לצורך הסדרת עינייני הרכוש בלבד), ניתן לומר ש"כלה זמן השותפות", שהרי כל שותפותם היתה לצורך חיי הנישואין, ומשתמו חיי הנישואין הוי כשותף שתבע לפרק את השותפות, שהרי הרכוש עומד לחלוקה, ובפרט בני"ד שישנה כבר תביעת חלוקת רכוש כוללת התלויה ועומדת מזה מספר שנים שהאישה אף "רעננה" אותה מיד לאחר מתן פסה"ד לגירושין וביקשה מפורשות לידון בה טרם ביצוע הגירושין בפועל.

[3: יש להעיר שאמנם בנדון שנפרדו וטוענת מאיס עלי טרם הגירושין הסתפק הגר"ש שפירא האם כיון שכלתה האישות כלתה גם השותפות, וז"ל שם:"ועדיין יש להסתפק, אם איש ואישה שקנו דירה יש להם דין שותפות עד שיחלקו הדירה. ואפילו אם מרדה בטענת מאיס עלי והפסידה כתובתה, מ"מ דין שותפות נשאר עד שיחלקו הדירה ככל שותפות, או דלמא שאני שותפות איש ואישה שקנו דירה, כי מעיקרא שקנו את הדירה בשותפות דעתם שהשותפות תהא כל זמן שתנאי האישות קיים, שהרי כל השותפות ביניהם הוא בגין האישות, וכיוון שכלה האישות כלה השותפות, וא"כ הבעל גר בדירה לבד נמצא שמשתמש בחלקה וחייב לשלם לה שכ"ד של מחצית הדירה שלה."אך כאמור, הכרעת הגר"א לביא ב"עטרת דבורה" שאין מקום להסתפק ואכן כלתה השותפות, ונראין דבריו וכמו שביארנו בגוף הדברים.

...

וכך כתב שם (במקרה הפוך שבו האשה עזבה את הדירה): "...שאשה האומרת מאיס עלי ובאמתלא מבוררת, ביטלה מיד תנאי האישות, אינה משועבדת לגור עם בעלה... בנסיבות אלו ודאי שיש לקבוע שהשותפות ביניהם הסתיימה, ויש מקום לדונם כשותפים שאחד מהם דורש לסיים את השותפות שבנסיבות אלו לא אמר הרשב"א את דינו." ובמסקנה שם כתב: "אך גם עבור התקופה שבטרם התביעה לתשלום שכר דירה, יש לחייבו החל מאותו מועד שאנו דנים אותם כשותפים שנפרדו, דהיינו לאחר שפסיקה של ביה"ד שאינה משועבדת לשוב לבעלה." ובני"ד נראה שכלתה השותפות לפחות משעת מתן פסה"ד לגירושין, ועדיף טפי מטוענת מאיס עלי, שהרי בודאי שאינה משועבדת לבעלה לאחר מתן פסה"ד לגירושין, וק"ו כאשר שניהם מעוניינים בפירוק השיתוף.

סוף דבר, נראה כי משעת מתן פסה"ד לגירושין באופן עקרוני זכאי הבעל לדמי שימוש בגין שימושה של האשה בחלקו בדירה, שהרי מאותה שעה כלו שעבודי האישות ביניהם ונתפרקה השותפות ביניהם וגם למעשה עמדה הדירה לחלוקה[footnoteRef:3][footnoteRef:4].

סוף דבר, ביה"ד מכריע כי עד מתן פסה"ד לגירושין פטורה האשה מתשלום דמי שימוש לבעל.

המשיב לא התייצב לדיון בבית הדין הדתי בתביעת שלום בית שהוא עצמו הגיש ובקש לדחות את הדיון.

הדוד של המבקשת מר ( להלן "הדוד ") פנה מיוזמתו לב"כ המשיב, מכח היכרות קודמת ביניהם , על מנת לנסות להביא את הצדדים להסכמות , ושמע מב"כ המשיב כי בכוונת המשיב לחזור לדירת המגורים בכח ובמוח ובמחיר של להיתאבד.

התנאים למתן צו להבטחת מדור שקט האוסר על בן זוג להכנס לדירת המגורים המשותפת הם כדלקמן: יש להוכיח סכנה מוחשית מידית המרחפת על ראש האישה.

במקרה שלפני לא הוכח קיומם של מעשה אלימות בעלי חומרה מיוחדת, אבל נמצא בתסקיר המסוכנות כי רמת המסוכנות של הבעל כלפי האישה היא גבוהה, הסיכסוך מנהל את הצדדים , יש הצדקה להפריד בין הצדדים , ולחדש את הקשר בין האב לבין הקטינה במרכז קשר.

...

במקרה שלפני אני סבור כי נסיבות אלה התקיימו.

הקטינה התרגלה לגור בבית הנישואין שהוא הסביבה המוכרת לה. לפיכך אני סבור כי אלמלא יינתן הצו, המבקשת תעזוב את הבית ביחד עם הקטינה לבית הוריה כבר כעת והדבר יפגע בטובת הקטינה.

אשר על כן אני קובע כי ניתן בזאת צו למדור שקט האוסר על המשיב להיכנס לבית הנישואין .

האשה נשארה לגור בדירת המגורים, כאשר כב' בית הדין הרבני נתן צו למדור ספציפי והורה על איסור דיספוזיציה בדירה.

" בקשה נוספת של הבעל הייתה לחייב את האשה לאפשר לקבלן לבצע תיקון נזילה בדירה, כאשר האשה היתנגדה בנימוקים שונים, עכבה את הטיפול החיוני וגרמה טירדה רבה לבעל שנוכח בעלותו בדירה, נידרש כגורם האחראי לאפשר את התיקון על מנת שלא לגרום נזק לדיירים בבניין.

(632,625 ( נ"ב ( בנוסף, ככל שההליכים המשפטיים מצויים בשלב מיתקדם, אין מקום לעכב ולהמתין עם ברור הסוגיה בפרט משפני הצדדים לגירושין.

בנסיבות אלה יש לברך את הבעל שעמד על הצורך החיוני להפסיק את ההסלמה ולסייע ברגיעה, למרות המחיר שהוא משלם על כך. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי בקשת המבקש הייתה מוצדקת, אם כי לא מעשית נוכח הצוו למדור ספציפי שניתן למבקשת ע"י בד"ר ורק משום כך נדחתה הבקשה.

...

ביום 12.10.21 ניתנה החלטתי בה דחיתי את הבקשה וקבעתי כי "היענות לבקשה, גם אם

לאחר מתן החלטתי פנתה המבקשת בבקשה במעמד צד אחד להורות על "השלמת החלטה

ביום 10.3.21 ניתנה החלטתי בסוגיה בה קבעתי כך : "הואיל והאישה היא היחידה שעושה שימוש בדירת המגורים, הואיל ולשיטתה

בנסיבות אלה יש לברך את הבעל שעמד על הצורך החיוני להפסיק את ההסלמה ולסייע ברגיעה, למרות המחיר שהוא משלם על כך. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי בקשת המבקש הייתה מוצדקת, אם כי לא מעשית נוכח הצו למדור ספציפי שניתן למבקשת ע"י בד"ר ורק משום כך נדחתה הבקשה.

בפניי בקשה למתן צו מניעה להבטחת מדור שקט ושליו של המבקשת ושל הילדים, אשר אוסר על .XXX במושב ,XXX המשיב להכנס לבית הצדדים המשותף ברחוב רקע ועובדות שאינן במחלוקת: הצדדים בני זוג נשואים, אשר מתגוררים בנפרד, מזה מספר חודשים ולהם שני ילדים קטינים, 6 .

שיקול חשוב ומרכזי, בבחינת בקשה למתן הצוו האוסר את הכניסה לבית המגורים, הוא בבירור האם בן-הזוג, שנגדו מתבקש הצוו, היה גר כל הזמן באותה דירת מגורים, יצא הימנה וחזר אליה לאחרונה, או שגם בשעת הדיון הוא עדיין נמצא מחוץ לדירת המגורים ומבקש, מפעם בפעם, לממש את ״זכותו״ כבן-זוג בדירת המגורים וחוזר אליה לצורכי הפרעה וירידה לחיי בן-זוגו המסוכסך עמו.

אמצעי זה של איסור כניסת הבעל לדירת מגורי בני הזוג, שמיועד להיות נשק הגנה בידיה של האשה, אסור שייהפך, מתוך שגרה ובלי משים, לנשק התקפה נגד הבעל כדי לאלצו, שלא כדין ושלא מן הצדק ותחת לחץ ״חיי גלות״, להסכים לתנאים המוכתבים לו על-ידי בת-זוגו או אלה המשיאים לה מעצותיהם הטובות.

לנוכח דחיית הבקשה היה ראוי כי אחייב את המבקשת בהוצאות המשיב, אולם לנוכח היתנהגות בא כוחו (שבאה לידי ביטוי בתמצית בפרוטוקול הדיון), אשר חרגה מהאופן בו מצופה מעו"ד לסייע לביהמ"ש לעשות צדק, לרבות צעקות והטחת האשמות משוללות כל יסוד כלפי ביהמ"ש, באופן שבודאי אינו יכול להתיישב עם הוראות סע' 53 ו- 54 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961 ולפנים משורת הדין, אינני נותן צו להוצאות.

...

הטענה לפיה לא ניתן להידרש לסעד המבוקש והיה על המבקשת להגיש תובענה עיקרית לצו מניעה קבועה ובמסגרתה להגיש הבקשה דנן דינה להידחות גם כן. הבקשה הוגשה כאמור במסגרת תובענה למזונות קטינים וזאת כחלק אינהרנטי מחבות הצדדים להעניק לילדיהם קורת גג ראויה.

וגם משבא בית המשפט למסקנה, שיש לנקוט דרך זו, יחזור וישקול, מה היו מידתו והיקפו של איסור הכניסה, ובאיזה סייגים יש ללוותו".

אשר על כן, משהגעתי לכלל מסקנה זו היה ראוי שיבוטל הצו לאלתר.