המשיב הוסיף בכתב-התביעה כי "גם בשלב זה היה מעדיף התובע (המשיב) כי הילדות יהיו במשמורתו ואולם כדי להמעיט בוויכוחים מוכן הוא ליתן לנתבעת (העותרת) אפשרות לגדלם תוך שהוא מפקח על הילדות וזאת בתנאי שתשאר הנתבעת בארץ". אין מחלוקת בין הצדדים כי תביעת הגירושין היתה כנה וכי העניינים שנכרכו בה נכרכו כדין ובכנות.
בהחלטתו, פסק בית-המשפט לעינייני מישפחה כי אף אם בית-הדין הרבני הוא המוסמך לידון במשמורתן של הבנות, הרי משמורת וקביעת מקום מגורים אינם חד הם. מאחר והסוגיה של קביעת מקום מגורים לא נכרכה במפורש בתביעת הגירושין, לא קנה בית-הדין הרבני סמכות מקורית לידון בסוגיה זו מכוח כריכה.
בהיתחשב בכך, ראוי לקבוע כי הסכמים בין הורים לעניין משמורת הקטין ולעניין הערכאה השיפוטית שתידון בסוגיה זו, לא יחייבו את הקטין אם טובתו לא נבחנה במעמד הצדדים כעניין העומד לעצמו בנפרד מיתר סוגיות הגירושין.
אף-על-פי-כן, ההכרה במעמדו של הקטין כבעל דין עצמאי מחייבת כי על דרך העקרון לא תחויבנה הבנות בהסכמות שבין הוריהן - לרבות הסכמה בנוגע לסמכות שיפוטו של בית-הדין הרבני – מבלי שהתקיים דיון פרונטאלי ומהותי בעיניינן בנפרד מיתר סוגיות הגירושין.
...
המסקנה המתבקשת היא כי אף אילו היו העותרת והמשיב מסכימים במסגרת הסכם הגירושין ביניהם להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט נמשכת בנוגע למשמורת הקטינות ולמקום מגוריהן, היה בהסכמה זו כדי לחייב את ההורים אך לא היה בה כדי לכבול את הבנות.
אשר לטענת בא-כוח המשיב לפיה העותרת לא היתה רשאית להגיש לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה בשם הבנות שכן היא אינה בגדר "ידיד קרוב" לפי סעיף 3(ד) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, הרי שדין טענה זו להידחות: על-פי מהותו ותכליתו, נועד סעיף 3(ד) להרחיב את זכות הגישה של הקטין לבית-המשפט לענייני משפחה - בין בעצמו ובין באמצעות אחרים כמפורט בסעיף - בלא לגרוע מהמצב ששרר ערב חקיקתו של החוק האמור.
כפי שציינו בעבר, לא זו הדרך להעלות בקשה לדיון בפני בית-דין מיוחד, ומכל מקום, על-פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה, דין הבקשה - אף אילו הוגשה כדין - היה להידחות (ראו: בג"צ 8497/00 פלמן נ' פלמן, פ"ד ז(2) 118 והאסמכתאות המובאות שם).
